דילוג לתוכן הראשי

התבוננות

התבוננות ! / ! התבוננות ! / ! התבוננות /
/ התבוללות / השתוללות,
השתוללתי אתמול אבל המערבולת היתה פנימית
והסערות התפרעו
מהקצוות של הלמטה עד החוטים שנפרמים למעלה
אבל הכל בפנים והשערות עומדות על גבי כל הדרך מ-
הכתר של הראש עד האצבע של האדמה
שמשקים אותי דרכה,
כשמשקים אותי זה כמו כוחה של היצירה
ועוצמתה של הבריאה,
של אלוהות,
של הקשבה והתבוננות והעבודה המרפאה
 . . . וזה הכל בפנים:
גם כשמסתכלים החוצה,
זה בעצם מבפנים,
והשקט המוזר שלפני ההתחלה
והרעש בין השתיקה שצועק משהו מעורבב של התרגשות וגם של לחץ
וצחוק שמתגלגל מעבר לאוזניים, מעבר למותניים, מעבר לשעות שבין הערביים,
מעבר לתובנה, מעבר לזמן שיש בצהריים
שמפסיק את העולם ולנקודה אחת תמימה:

כ ל   ה ע ו ל ם   ע  ו  מ  ד   

שתול על מים.
שורשיי נאבקים למצוא קצת אדמה
להבותיי רוקדות עם חמצן ובכל זאת פוריותן נעלמה,
משתזפת על גג בדירה ישנה,
השמש נמרחת, / , נמתחת / , / רוצחת עוד קצת מהקרח
שמתחבא בבפנים של הורידים
שמקשטים עצמות שרופות עם שריטות
של קעקועים שנחרטו עמוק מדי

אני מרגישה את עצמי ואני
רותחת ( ! )
זה מפתיע כי עוברת כאן צמרמורת ואני במערבולת שהיא פנינה נדירה מבחינתי,
היא תמונה אקטואלית של ההבדל בין מי שאני רוצה להיות לבין מי שאני מראה שאני ועכשיו,
אחרי שנה,
כבר לא כזה פשוט לומר לך שלום,
כבר לא כזה פשוט  ל   נ   ש   ו   ם   .   .   

אני לומדת מחדש וגם לומדת לסלוח,
בעיקר על כך שאני אחרי שנה חזרתי לגבולות המוכר,
קשה לי לקבל שזה מותר
ועכשיו יהיה זה המבחן המפוסטר של המחר
של הבלגן שאני כותבת
של הדברים המוזרים שאני חושבת
של איזה עולם משוגע ומדהים ומפגיש ונותן וצועק ואוהב ומבקר יש לנו

לנו,
כי אנחנו יחד,
כי למרות הכל
זה הפחד שמבודד אותנו, שמפצל אותנו, שדורש שנפריד עצמנו
ונגדר
וניעדר
ונעטר

ואולי ביחד,
(כנגד הפחד)
נתחיל ללמוד לנשום.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא