"the thoughts that had fallen from my head"

  רגע רגע. חכה שנייה. עצור בצד הדרך, אני צריכה להקיא קצת מילים. מה? כן, לדמם אותן קצת, אולי. גם וגם. לפרום את הקשרים בתוך הבטן, לאט לאט, חוט אחרי חוט. אולי זה ילך מהר יותר אם הכל ייצא בפעם אחת, לאט בהתחלה ודהירה מוחלטת עד סוף המסלול. אז חכה, עצור בצד, תנשום עמוק, תספוג את היופי שאלוהים חשב עליו. תן לי את הזמן. פוס קצת ונחזור למירוץ הסוסים. מה? כן, אני יודעת שאתה פה בשבילי מתי שארצה. תודה, אבל אני צריכה להקיא פשוט. מהר. את הכל. בלי שתגיב. בלי לראות פרצוף מוכר מדי. בלי רחמים. להקיא את נשמתי. לפתוח את כל הפצעים. זה טוב, זה במטרה שהשמש תרפא אותם. אל תדאג. זה לא יעזור לאף אחד. ובוודאי שלא תרחם. רחמים זה רוורס במהירות מופרזת בצד ההפוך של הכביש. זה התאבדות. מה שאני עושה זה לא התאבדות, אז אל תדאג. זו עצירה בצד כי לא היו פקקים יותר מדי זמן וזה קשה לחיות במהירות הזאת. בסוף, כל הסימנים מתטשטשים אחד לתוך השני ואי אפשר להפריד בין סוגי הפסים, בין הצבעים, בין הסלעים לאספלט, בין השוליים לנתיב השמאלי. בסוף אתה נוסע בקמ"ש שאתה לא מזהה ועוצם עיניים, ומתפלל, כי זה מה שנשאר, ואחרי ה

הרבה פעמים אני עוצמת עיניים ומדמיינת סצנה שאני צועקת עליך את כל מה שעובר לי בראש ואתה משותק, שקט ונדהם, כמו סרט שבסוף הם אוהבים והכל בסדר. אבל עד שאנחנו נפגשים או מדברים או עד שאני מוציאה את המילים על הדפים, הכל משתנה ואין לי כח לצעוק, לשפוך עליך את הדלי של הרגשות, את הזרם של המחשבות. ואז אני שקטה ורגועה ומקבלת ומבינה, וכבר שכחתי את הטענות שלי, ואתה צודק לפני שהיתה לך הזדמנות בכלל לשמוע (קל וחומר להקשיב) ואני נהיית קטנה והופכת שוב לבודדה לפני שהספקתי בכלל להיות ביחד

אני מתגעגעת אליך בין פריטת גיטרה בין הצלילים הריקים בין ההרמוניות כשקמים בבוקר ובאמצע היום פתאום אני מתגעגעת ואז אתה בא ומבטיח שאתה איתי כאן, בצורת צמרמורת כפול שלוש ואז אני מתגעגעת יותר ואתה עוטף ולא עוזב והחיבוק של הצמרמורת - קפוא, קור של גיטרה חשמלית שבורה לשמיים קור של קול שבא ממעמקי הנשמה קור של בוקר במיטה ריקה אני מתגעגעת ונשברת ואתה עוטף את העצב עם רגש ואני רוצה לבכות מתוך הזדהות עם האמת ואתה מחבק ואני נזכרת שאין יותר, מלבד אנרגיות שאתה איננו מלבד צמרמורת א   שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים--    מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. ב   עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה--    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ג   אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ;    אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ. ד   הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן--    שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל. ה   יְהוָה שֹׁמְרֶךָ;    יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ. ו   יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה;    וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. ז   יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע:    יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ. ח   יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ

ישבנו בדירה ישנה, הצבע של הדלת (כחול בהיר) מתקלף, במרפסת כמעט מתפרקת, הלבן של הקירות מסוייד מדי ביחס לתוכן החדרים ולנקיון הרצפה. אתם ניגנתם ושרתם ויצרתם ואני שקעתי במחשבות. למוזיקה טובה, למוזיקה מהלב, יש השפעה כזאת. חשמלית אחת ואקוסטית אחת והרמוניות יוצאות מן הכלל, ואני צופה, ברת מזל, טרייה במערכת היחסים הזאת ואסירת תודה על כך, על כל רגע, בכל רגע. ואז זה קרה. יש רגעים שלעולם לא תשכח, רגעים פשוטים, לכאורה מן המניין, שבהם אתה מגלה אמת, אתה נזכר בחיים, בתמונה הגדולה, אתה מרגיש את הלב פועם ואת הרגש זורם בתוך הורידים, דרך כל הגוף.  זה היה רגע כזה, מושפע מהאהבה שהרגשתי באקורדים שלכם, הלב שלי דפק בקצב אחר לרגע, בלט החוצה, ביקש מהדמעות לקפוץ לפעולה כי זו היא אמת. זו היא חווייה. בשביל הרגעים האלה אני חייה. הבנתי שעל רגעים כאלה שמעתי מהוריי, וישמעו ילדיי. דירות שכורות במרכז העיר, חוזים הזויים ומחירים גבוהים מדי, עבודות שלא כתבנו, מבחנים אליהם עוד לא למדנו, אבל הדברים החשובים: לשבת בדירות האלה ולעשות מוזיקה. לעשות אהבה. לדבר על שינוי החברה, ועל המהפכה הבאה שאנחנו נוביל. עכשיו! עכשיו