רגע רגע. חכה שנייה. עצור בצד הדרך, אני צריכה להקיא קצת מילים. מה? כן, לדמם אותן קצת, אולי. גם וגם. לפרום את הקשרים בתוך הבטן, לאט לאט, חוט אחרי חוט. אולי זה ילך מהר יותר אם הכל ייצא בפעם אחת, לאט בהתחלה ודהירה מוחלטת עד סוף המסלול. אז חכה, עצור בצד, תנשום עמוק, תספוג את היופי שאלוהים חשב עליו. תן לי את הזמן. פוס קצת ונחזור למירוץ הסוסים. מה? כן, אני יודעת שאתה פה בשבילי מתי שארצה. תודה, אבל אני צריכה להקיא פשוט. מהר. את הכל. בלי שתגיב. בלי לראות פרצוף מוכר מדי. בלי רחמים. להקיא את נשמתי. לפתוח את כל הפצעים. זה טוב, זה במטרה שהשמש תרפא אותם. אל תדאג. זה לא יעזור לאף אחד. ובוודאי שלא תרחם. רחמים זה רוורס במהירות מופרזת בצד ההפוך של הכביש. זה התאבדות. מה שאני עושה זה לא התאבדות, אז אל תדאג. זו עצירה בצד כי לא היו פקקים יותר מדי זמן וזה קשה לחיות במהירות הזאת. בסוף, כל הסימנים מתטשטשים אחד לתוך השני ואי אפשר להפריד בין סוגי הפסים, בין הצבעים, בין הסלעים לאספלט, בין השוליים לנתיב השמאלי. בסוף אתה נוסע בקמ"ש שאתה לא מזהה ועוצם עיניים, ומתפלל, כי זה מה שנשאר, ואחרי ה
spoken word and free verse by michal shilor || שירה כתובה ומדוברת מאת מיכל שילאור