כמה חברים

ישבנו בדירה ישנה, הצבע של הדלת (כחול בהיר) מתקלף, במרפסת כמעט מתפרקת, הלבן של הקירות מסוייד מדי ביחס לתוכן החדרים ולנקיון הרצפה. אתם ניגנתם ושרתם ויצרתם ואני שקעתי במחשבות. למוזיקה טובה, למוזיקה מהלב, יש השפעה כזאת. חשמלית אחת ואקוסטית אחת והרמוניות יוצאות מן הכלל, ואני צופה, ברת מזל, טרייה במערכת היחסים הזאת ואסירת תודה על כך, על כל רגע, בכל רגע.

ואז זה קרה.

יש רגעים שלעולם לא תשכח, רגעים פשוטים, לכאורה מן המניין, שבהם אתה מגלה אמת, אתה נזכר בחיים, בתמונה הגדולה, אתה מרגיש את הלב פועם ואת הרגש זורם בתוך הורידים, דרך כל הגוף.  זה היה רגע כזה, מושפע מהאהבה שהרגשתי באקורדים שלכם, הלב שלי דפק בקצב אחר לרגע, בלט החוצה, ביקש מהדמעות לקפוץ לפעולה כי זו היא אמת. זו היא חווייה. בשביל הרגעים האלה אני חייה.

הבנתי שעל רגעים כאלה שמעתי מהוריי, וישמעו ילדיי. דירות שכורות במרכז העיר, חוזים הזויים ומחירים גבוהים מדי, עבודות שלא כתבנו, מבחנים אליהם עוד לא למדנו, אבל הדברים החשובים: לשבת בדירות האלה ולעשות מוזיקה. לעשות אהבה. לדבר על שינוי החברה, ועל המהפכה הבאה שאנחנו נוביל. עכשיו! עכשיו אנחנו בשנות העשרים שלנו: עכשיו אנחנו מטיילים, עכשיו אנחנו מגלים. על זה ההורים שלנו דיברו. זה מה שהם עשו. עכשיו הם נפגשו, בדירה כזאת, כמו שלנו, מתפרקת וצבועה צבעים הזויים, עם בעל בית שלא איכפת לו.

אנחנו כותבים עכשיו את הסיפורים שנספר לילדינו עד שיום אחד, גם הם יתחילו לכתוב.