רגע רגע. חכה
שנייה. עצור בצד הדרך, אני צריכה להקיא קצת מילים.
מה? כן, לדמם אותן
קצת, אולי. גם וגם. לפרום את הקשרים בתוך הבטן, לאט לאט, חוט אחרי חוט. אולי זה
ילך מהר יותר אם הכל ייצא בפעם אחת, לאט בהתחלה ודהירה מוחלטת עד סוף המסלול. אז
חכה, עצור בצד, תנשום עמוק, תספוג את היופי שאלוהים חשב עליו. תן לי את הזמן. פוס
קצת ונחזור למירוץ הסוסים.
מה? כן, אני יודעת
שאתה פה בשבילי מתי שארצה. תודה, אבל אני צריכה להקיא פשוט. מהר. את הכל. בלי
שתגיב. בלי לראות פרצוף מוכר מדי. בלי רחמים. להקיא את נשמתי. לפתוח את כל הפצעים.
זה טוב, זה במטרה שהשמש תרפא אותם.
אל תדאג. זה לא
יעזור לאף אחד. ובוודאי שלא תרחם. רחמים זה רוורס במהירות מופרזת בצד ההפוך של
הכביש. זה התאבדות. מה שאני עושה זה לא התאבדות, אז אל תדאג.
זו עצירה בצד כי לא
היו פקקים יותר מדי זמן וזה קשה לחיות במהירות הזאת. בסוף, כל הסימנים מתטשטשים אחד
לתוך השני ואי אפשר להפריד בין סוגי הפסים, בין הצבעים, בין הסלעים לאספלט, בין
השוליים לנתיב השמאלי. בסוף אתה נוסע בקמ"ש שאתה לא מזהה ועוצם עיניים,
ומתפלל, כי זה מה שנשאר, ואחרי הסוף, אתה מתבונן, ורק אז אתה יכול לעוף למעלה,
להבין ולהתפתח, להרגיש את האוויר הנעים והעננים על העור שלך.
לשם אנחנו הולכים,
אני והמילים. לעוף ברוגע.
אז, חכה רגע. רק
לרגע, תעצור בצד. אני צריכה דשא, אני צריכה מדבר. אני כבר לא יכולה להסתכל על
הכביש הזה, הוא מתעכל והוא אפילו לא בטבע, אז מה זה עוזר לי עכשיו?
רק לרגע. פוס על
הכל, ואז נחזור. כשהייתי קטנה, והיינו נוסעים לאיזה טיול, כשעלינו על כביש מהיר
הייתי מסתכלת מחוץ לחלון, למטה ואחורה טיפה, כדי לראות איך בצדדים של הכביש,
האבנים מתערבבות עם המעט דשא וזה נראה כמו טחינה עם פטרוזיליה. הכל מתערבב, ואנחנו
מנסים לפענח ממה האשלייה עשוייה באמת.
אז תיקח אותי
למדבר, ברגע של השהייה מהחיים. מדבר, שמש חזקה, עיניים עצומות ורוחות שמעיפות את
החול אל תוך שיערי. שהכל יתערבב, חזק חזק, שכולם יאבדו את עצמם ואז נוכל להפריד
מחדש. להבדיל בין קודש לחול. בין שבת לששת ימי המעשה. ואז נחזור למרוץ, טיפה יותר
שלמים.
תגובות
פרסום תגובה