דילוג לתוכן הראשי

סוף

היה, ונגמר,
הוא אמר,
הזיז קצת את הכפתיים ונעצר.
אין עוד מה לומר,
אני חושבת,
הוא צודק ובכל זאת אני חושדת
שיש עוד,
ואני רוצה שהוא ימרוד
במילותיו הקודמות ויקום ויצעק:
אני טועה! אני אוהב! אני רוצה!
אבל
אני יוצאת מהרהוריי והוא יושב לפניי
והוא –
שותק.
בראש הוא צועק ופה, לידי, הוא –
שותק.
נגמר | נגמר | נגמר,
המילה מהדהדת
ואני מפחדת
שזו היא מציאות,
מקווה שהיא נפרדת
מהאמת האמיתית אבל שוב אני מתעוררת:
הוא מולי ואין לו מילים נוספות,
וחשוך,
חשוך נורא פתאום,
ואני מסתכלת על פני התהום ואין בה אפילו מים ובינתיים
שקט.
הוא זורק אבן וכמו מקודם הצליל מהדהד מהדהד מהדהד
והקירות ריקים כמו השקט שביננו,
הוא ריק ואנחנו עומדים,
לא זזים,
הכל עומד והאוויר מחניק ואתה פתאום כל כך מעיק
ואני צריכה שתלך תלך תעוף מפה תטרוק את הדלת, לך!,
אני לא מסתכלת
עוד שנייה אני בוכה ועדיף שלא תהיה כי אז תראה
שלמרות הכל
אני
חלשה באמת
ואתה
משפיע באמת
ואני
קטנה באמת
ואתה
משחק עם המתג שמחליף בין המציאות לרצון,
לחלום שכשאני מסתכלת מספיק זמן מבעד לחלון
אני חווה אותו
אבל תעוף! עוף אוף איתך
אני כבר לא יכולה אפילו להסתכל
פתאום הכל חוזר אתה חייב ללכת! אני נהיית
מסוכנת אני נהיית
ענפים במקום שורשים אני נהיית
עלים ואין לי קרקע והרוח לא לוחשת כי אנחנו לא,
כי היה, ונגמר,
הנה,
גם אני אמרתי את זה עכשיו,
אתה רואה,
אמרתי אז כנראה זו היא אמת,
אוף אוף עוף מפה אני צריכה לבד,
אני צריכה לכתוב,
אני צריכה לצאת החוצה לרחוב ולהסתכל למעלה ולצעוק!
ולשאול,
אתה רואה? עוד אחד שהלך!
עוד אחד שעזב!
עוד אחד שוויתר מהר ואני לא הייתי חלק והיה אך נגמר
ואין לנו מה לומר
אחד לשנייה
וזה מיותר,
זה היה מיותר כי לא למדנו,
לא היבטנו,
לא הבחנו,
לא הצלחנו להתגבר על הפחד של להיות ביחד,
עוד אחד והפעם אני היא שנשברת,
אני זו שנופלת,
ועוד אחרי שעשיתי עצמי גיבורה שעומדת במה שנחליט
גם אם זה יהיה משהו קצר בלי רגש,
ועכשיו אני קצת מרגישה
כמו רכש יד-שנייה
שאף פעם לא היתה מטרתו להוות תחליף לטווח הארוך,
ועכשיו הכעס נרגע ונהיה שוב העצב;
עברנו למקום הנמוך של הביטחון העצמי,
אל תדאג,
זה יחלוף,
אני הרי הרוח ועוד שנייה היא תילחש להמשיך קדימה לכיוון אחר ואני אדע
שאני שווה
ושאתה מפספס
וממילא עוד שנייה הייתי משתעממת ממך
ואז היתה זו אני שפוגעת וזה גרוע מהכל אז לא,
לא,
אני כבר משנה כיוון,
נוסעת למדבר לנשום אוויר טהור,
לשמוע את המוזיקה שלי ולנהוג לבד עד שיהיה שקט ואתה תיעלם במראה האחורית ואני כבר לא אזכור את שמך יותר,
רק הפרצוף יישאר מוכר ואנחנו ניפגש ואני אבקש
שתזכיר לי איך אנחנו מכירים
ואני רואה עכשיו את הפרצוף המבולבל שלך שתעשה כשזה יקרה ולא,
בעצם כל זה לא יקרה,
אני אזכור אותך לנצח ואתה אותי,
כנראה,
וזה בסדר,
אתה רואה,
זה חלק מהמעגל בו אנחנו תקועים אז זה בסדר,
זה רק רגשות שמתחלפים לפי הסדר והאירוע
וזו רק אני שנותנת לזה להיות פרוע,
לפרוץ מחוץ לגבולות השגרתיים,
כי אני זאת אני,
כרגע ענפים ללא שורשים,
אבל אל תדאג –
זה רק זמני.
עוד רגע הם ישרישו את עצמם עמוק עמוק בתוך האדמה
שאני מטפחת כבר כל חיי לבד.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא