פס הגופייה שלך
על עורך העירום
בין הכתף לשקע שנוצר מתחת
לעצם
שיושבת מתחת לצוואר
(אלוהים יודע איך קוראים לה
ולמען האמת, לא איכפת לי
כרגע,
כשהאור מאיר עלייך צלליות
ציוריות,
![]() |
הפעם לא צילמתי את התמונה |
משקעים חשוכים ושפות
מוארות).
את כל כך יפה,
רוצה לצלם את הרגע
ולהנציחו.
זו תמונה שתזכה בתחרויות
(בזכותך,
לא בזכות הצלמת).
פס הגופייה שלך
קורץ לי.
אני נוגעת, מבררת מהי
ההרגשה
שיכולה להתפשט בכל הגוף
ממגע עדין,
כמעט-לא.
(אלוהים יודע מה אני מרגישה
כרגע,
ולמען האמת, לא איכפת לי
ברגע זה,
כשאת מולי ואני משתדלת
להיות כאן.
לא לברוח לא)
לברוח.
לפעמים זה קורה לי.
לפעמים זה תמיד.
את כל כך יפה,
עכשיו אני מבינה הרבה
דברים.
למה אחרים עזבו,
למה אני מרתיעה לפעמים.
עכשיו אני רואה חלק מכוער
בי,
והוא כל כך בולט כי את
כל כך
יפה,
ולא מגיע לך
לראות צדדים מכוערים.
(גם לא מגיע לי).
למען האמת,
אני לא יודעת.
אולי אני צריכה לברר, אבל
אין לי כוח.
זה המכוער שבי:
בבוקר שאחרי,
אני בורחת.
לפעמים זה כך.
לפעמים זה תמיד.
תגובות
פרסום תגובה