דילוג לתוכן הראשי

רסיסים

של
פצצות
של
זכרונות
של
רסיסים
עפים מסביבנו
כל הזמן
עשן
עשן ואש של כוחות הביטחון ו-
רסיסים
של זכרונות
רסיסים
של צבעים אדומים
ושחורים
וגופות חרוכות
ושירים עצובים
ועשן
שעולה מבחוץ
וחודר לבפנים
ואמא ואבא
בוכים
כי הם אינם יותר
רסיסים
של
אהבה
שמתנצפת
עם דם
של
רסיסים
של הלב
שמתנפצים

רסיסים
של ילדה קטנה
במדים ירוקים
כשהיא רצה מהר
בכפכפים
ורגע לפני
שהיא מגיעה למקלט
היא נופלת
מפרכסת
רסיסים
וצבע אדום
רסיסים
ופוסט-טראומה
לכל החיים
רסיסים

וצעקות
(לכל החיים)
רסיסים

רסיסים של קולות
רסיסים של יריות.
טנקים שמעירים אותנו בלילות.
רסיסים של קללות

של דיווחים מהתקשורת
שיוצרת לנו דרמה
בשביל הכיף שלנו
בשביל רסיסים
של הצחוק שלנו,
רסיסים
של הכעסים
של הפחדים
של המתים.

הרסיסים באוויר.
כל הזמן.
מכל הכיוונים.
באוויר אין אבחנה בין
הרסיסים של האויב
לרסיסים של האויב
של האויב.
הכל רק קמטים
קרעים
פחדים.

רסיסים של אמונה
מתנפצים בתוך האוויר
בין העננים
רסיסים של רקטות
של אבנים
של שנאה.
רסיסים של פינוי
של בתים
של הרס
של אזרחים סוג ב.
רסיסים של ריסים
של עיניים
של אנשים שפעם ראו,
פעם הסתכלו וחשבו,
עכשיו רק רסיסים
של חלקים
של אנשים
שאינם יותר.

מדים.
מסתכלת על ידיים עם דם
(בכל הצבעים)
מסתכלת על חברים שחיים רסיסים
(של חיים)
הם חיים חלקים
של חיים.
הם בקושי נושמים כי רימוני העשן
חונקים
נכנסים
ואמא ואבא

לבד.

הילד בבסיס.
הילד עובד בצידה השני של העיר.
הילד לא כאן
לדאוג לנו אז אנו
דואגים
במקום.

רסיסים של הקור מתפזרים ביננו
והחום גוזל כוחות,
עוצמים עיניים כדי לעמוד במציאות
והשמש שורפת
את כל חלקי האהבה
שפעם הסתובבו בכיכר,
ברחובות,
הסתובבו חופשי
בין כל האנשים
במקומות שהפכו
ריקים
וקרים
נטושים
ואפורים.

רסיסים
בכל הצבעים
פוגשים אותי
בדרכים שמתפתלות
לכיוונים שמעולם
לא חשבתי
שבכלל קיימות.
רסיסים
של דם
ובני אדם
ובנות
ובנים,
וילדים
וקשישים.
כולנו רסיסים.
עם פחדים וכעסים ומילים
שיוצרות רסיסים
בתוך החיים,
רסיסים
של סוף החיים

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא