הפעם לא עמדתי. דמיינתי את כולם עומדים בעבודות, בכבישים, בבתים וכתבתי מילים למנגינה מחרידה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים בשנה ארבע דקות ומשאירה אותנו עם המון שאלות עם ריקנות עם דברים ששוכחים מהר מדי אבל נמצאים עמוק, עמוק בפנים תמיד. עם טראומות שמרחיבות את עצמן שלוש פעמים בשנה ארבע דקות וחשבתי, זהו? זוהי דקה? והערב כל אלו שעמדו ישתכרו וישכחו וישמחו ומחר בכלל לא יזכרו דבר מלבד החושך אליו התעוררו והתחושה בפנים שמדי פעם מתעוררות ומהר מאוד משתתקת בזכות איומי הפחדים שמנהלים אותנו שלוש מאות שישים וחמישה ימים כל שנה
spoken word and free verse by michal shilor || שירה כתובה ומדוברת מאת מיכל שילאור