"the thoughts that had fallen from my head"

הפעם לא עמדתי. דמיינתי את כולם עומדים בעבודות, בכבישים, בבתים וכתבתי מילים למנגינה מחרידה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים בשנה ארבע דקות ומשאירה אותנו עם המון שאלות עם ריקנות עם דברים ששוכחים מהר מדי אבל נמצאים עמוק, עמוק בפנים תמיד. עם טראומות שמרחיבות את עצמן שלוש פעמים בשנה ארבע דקות וחשבתי, זהו? זוהי דקה? והערב כל אלו שעמדו ישתכרו וישכחו וישמחו ומחר בכלל לא יזכרו דבר מלבד החושך אליו התעוררו והתחושה בפנים שמדי פעם מתעוררות ומהר מאוד משתתקת בזכות איומי הפחדים שמנהלים אותנו שלוש מאות שישים וחמישה ימים כל שנה

even if I fail at least I tried with all my might and you were wrong or you were right and we were small or we were bright because the essence of the stars provided light and when I fall I will feel dirt I will feel stones and rubble and break my bones I will and pray and stay quite humble even when I fail, I climb and the mountain-peak soars high and birds above, they sing and fly and I listen to these lies

בירושלים אני מורידה את האוזניות כדי לשמוע את הצלילים והקולות שנספגו בתוך האבנים העתיקות, בירושלים אני מקשיבה לשתיקות שמספרות את כל הסיפורים שמפחידים אותנו בלילות מרוב אמת, מרוב קדושה. בירושלים אני מקשיבה למרווחים בין המילים שלך ולומדת לפענח עם כל הכאב הנלווה מי אתה ומי אני ומה היא עוצמתי לבד אל מול ביחד ומה היא גדולתי שמשתקפת בירח בתוך החושך שנמצא בתוך הכוכבים שלא רואים

  and we were beautiful, we were still and we were quiet we were speaking in our minds we were sleeping in our silence. I speak of quiet nights lately, of stars and skies and darkness. I speak in strangely quiet rhymes lately, of moons and eyes and laughter. and we were beautiful, learning of each other's bodies, we were true and hopeful. we were beautiful, believing in our breaths, we were searching ever after.

זה לא פייר שאתה שוכב איתי ונעלם כי לשכב איתי זה לחדור גבולות זה לחדור עולם

נשבעתי ששמעתי   קול אישה מזמר בין המיתרים , בין הנשימות של הצלילים , ברגעים השקטים שהם יוצרים כשהלב דופק מהר יותר כי הקצב של המוזיקה גובר והכלים דוהרים כסוסים בטבע חופשיים ברוח בלילה , בשקט , ברגע של אמת נשבעתי ששמעתי כל אישה

יש פה משהו בין כל העיניים האלה, בין כל התקוות האלה שנתלות באוויר על החוטים של הרווחים בין האנשים . יש פה משהו בתוך השתיקה של כל השפתיים האלה שנוצרת ברווחים של המיתרים כשכל האוויר ננשם פנימה לתוך כל הריאות האלה , ומחכה לצאת החוצה לאור , ללילה , ביחד עם הפריטה הבאה.

כשאת אומרת "חירות", אני קופאת בַּמָּקוֹם דורכת בַּמָּקוֹם בִּמְקוֹם לעמוד ולצעוק "צביעות!" כשאת אומרת "חירות" אני נעלמת מכאן, חושבת על כל המעשים מהם את מתעלמת (או מסתירה) כל יום ברוך השם יום יום לילה לילה ואת אומרת "חירות" ואני בתוך הראש צועקת: צביעות! צועקת: אלימות! צועקת קלישאות של צדק חברתי וזכויות שאנחנו מפרים ברוך השם יום יום אני שלך, כך נולדתי וכך גדלתי. כך אשאר. אבל ילדים טובים שואלים את עצמם אם אמא ואבא שאלו את עצמם שאלות ולפעמים המסקנות אליהן אנחנו מגיעים שונות אז את אומרת "חירות" ואני מתביישת, מסתכלת מעבר לכביש מעבר להיום ומחר ושבוע הבא ומקווה שיום אחד תאמרי חירות ואני אומר אמת; אני אומר: "אמת" ואחייך  ( בזכותנו)

לטרוף את החיים כשהם באים אלי ואני כבר לא מחפשת להתענג עליהם למרות הריח של הבושם שמעלה זכרונות חצי-מתוקים שמהול במרלבורו או סיגריה אחרת (מה איכפת לי, שתיהן הורגות אותך) לטרוף אותם כי זה מה שנשאר ואין לנו מקום אחר לפרוק את האלימות הטמונה בנו אלא בין הסדינים הרכים עם הריחות המבלבלים והמגע המרתיע העדין והשקט בעיניים שלנו איתך אלמד לעוף בתוך השתיקות שלי ולשחרר מעט את המבוכות שלי ולחזק יותר את השגעונות שלי כי לפעמים אני מרגישה משוגעת כי אני צועקת ואת לא שומעת רק אומרת שאני יותר מדי רגישה ואני אומרת שיש בסך הכל אותנו ואת החיים וזה הכל אז צריך לטרוף עם כל הכוח ולהאמין בכל האגדות וליצור את השינויים עם העוצמות בהן בורכנו מבפנים