ככה
זה מתחיל,
היא
אומרת.
אחרי
שהספרות של השעה הופכות מהכי גדולות
להכי
קטנה
ואת
רק רוצה לישון את השעות שאת צריכה,
סופרת
אחורה כל דקה שחולפת בחלל.
במקום
לכאוב אותך החוצה אני מתעסקת בדברים
מסמנת
וי על סידורים שהייתי צריכה לסדר אבל לא באמת
הייתי
צריכה לסדר
כי
גם ככה הם חיכו לי כבר חודשיים.
אבל
עכשיו זו הזדמנות טובה לאפס את הרשימה
כי
לי יש רגש שאני צריכה להתמודד איתו
ושאלות
שאני צריכה לתת להן להתבשל בפנים
אבל
עדיף, כמובן, לעשות דברים אחרים.
במקום
לכתוב אותך החוצה אני מרגישה אותך בפנים.
היציבות
שלי רועדת קצת, המציאות קצת מטושטשת.
משחזרת
מחשבות ומנסה להבחין היכן הפחדים והיכן המלאכים,
נו,
אלה שיודעים דברים,
שמזהירים.
אולי
אני סתם אוכלת סרטים.
אולי
אבל בכלל לא.
ככה
זה מתחיל,
ברגעים
שאני כבר לא יודעת מהי מציאות ומהו הדימיון,
ברגעים
שאני שואלת מה בניתי ועל סמך מה,
ומה
בראש עבר לך.
ובכלל,
למי צריכים להקשיב בעולם המבלבל הזה?
אם
רק בפנים יש מגוון קולות מנוגדים,
וזה
עוד לפני התייעצות עם אחרים...
גם
בשקט אני כבר לא רגועה.
בהפגנה
אלימה אני מוצאת יותר קרקע מאשר בנשיקה קטנה (תמימה?).
בהפגנה
אלימה אני מוצאת יותר קרקע מאשר על ספה באמצע הלילה
כשהדברים
מסתבכים כי אנחנו לא יודעים להצהיר כוונתנו אף פעם.
בהפגנה
אלימה אני מוצאת יותר קרקע מאשר מולְךָ
ומולֵך
ומולְךָ,
בהפגנה
אלימה אני מוצאת יותר קרקע כי ביננו
התקשורת
לא ברורה
הגוף
מדבר במקום הנפש
והיציבות
מרפה
תגובות
פרסום תגובה