דילוג לתוכן הראשי

דלת (לנשום בשניים)

הנה אני פותחת דלת לרווחה
והאוויר נכנס
מעט קריר
מעט עצוב ונושב, ונושף ונושם
ואתה, איתו
כאילו כלום
כאילו אתה חלק מן הרוח.
אזהרה:
אם תסגור את הדלת אאלץ להוציאך דרך החלון
כי אין מספיק אוויר לנשום בשניים
אין מספיק אוויר בכלל.

הנה דלתי,
הנה חיי.
פתאום אתה כאילו חלק אבל רק
כאילו
כי לו
היית חלק אמיתי
לא הייתי שואלת את עצמי
את כל השאלות שאני שואלת
עכשיו.

הנה אני.
פתאום אתה מולי ואני כבר לא יכולה להסתכל ישר.
לא יכולה להביט ממש עליך כי אז אני
אטיל ספק במי שאני
ובמה שאני רוצה
ואאלץ להוציאך
לנעול את הדלת חזק חזק מאחוריך
לוודא שבפעם הבאה שאבקש לנשום קצת אוויר פנימה
אף אחד לא ייכנס שוב בטעות
כך פתאום
באמצע היום
כאילו כלום
וישאיר אותי עם סערה בתוך הבית
בתוך הגוף
בתוך הנשמה העדינה שלי.

אני משחררת אותך לאט לאט,
כי לא ביקשתי ועכשיו אני לא יודעת אם בכלל אני רוצה
לשחרר
או לחשוב את המחשבות האלה.
אתה רואה, אתה מפריע לי לחשוב את הדברים החשובים
על החיים ועל המוות ועל אנשים שמחפשים
דרכים חדשות להיטיב, לשנות
להרגיש בעוצמות.
לנשום.
ובמקום
כל אלה, אני חושבת על דרכים להיפגע
ועל דרכים להיסגר
ועל דרכים שיעזרו בהכחשה
של כל הסיפור הזה.

הנה דלתי,
הנה אני.
עץ שמתנדנד ברוח כשהיא חזקה מדי,
כשהיא לא לבד.
אני עוצמת עיניים, אני עוצמת
אותך, מוחקת
מחשבה אחר מחשבה
בודקת
איפה אתה בתוך הסערה
ואיפה כל שאר הקולות שאומרים לי מה לחשוב עליך ועלי ועל הדברים שקורים בשקט
בין המילים
כשהגוף מפסיק לדבר והנפש מתחילה לבקוע
או אולי ההיפך, כשהנפש
משתתקת והגוף מתחיל לומר את דבריו,
להיכנס בדלת.
אני תוהה
אם לשונך דוברת את גופך או את נפשך
אם ליבי שומע את גופי או את נפשי
ואיך אפשר להתנתק
מכל הפחדים הלא ברורים האלה,
מכל החומות השקופות האלה,
מכל ההבניות המחניקות האלה.

הנה חיי.
הנה מחשבותיי המשונות
הנה בטחוני העצמי כשהוא צונח למטה
ככה
עלה מן הצמרת שנופל בסתיו
ועד שהוא מנשק את האדמה, הוא מחפש מגע ברוח
מחפש איך לא להישבר בדרך
איך לשרוד את המוות.
הנה חיי.

מחפשת את מגע האדמה, מחפשת חופש מחפשת
אמת שמדברת בין המילים ברווחים השקטים של הרוח
כשהיא מובילה אותי אליה בליטופים קטנים של אהבה מחפשת
את הרגע בו אוכל להשתחרר מהפחדים שלי
מהחלקים הכי שחורים שלי
מהרעש של ההמתנה וחוסר ידיעה מחפשת
לפתוח עוד חלון כדי שיהיה כאן מספיק אוויר לנשום בשניים.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא