בוא!
העיר הזאת יפה
מדי כדי שהיא תישאר לבד הערב,
הרוח נעימה מדי
כדי שנישאר בתוך חדרים מוארים חלקית
בפלורסנטים
לבנים מדי
ומסכים שמונעים
מאיתנו את החיבור לחיים.
בוא!
יוצאים להרגיש
את הירח ולדבר על זה שבעיר הזאת אי אפשר לראות את הכוכבים
כי אפילו את ההתמסכנות
שלנו לגבי הכוכבים
אנחנו כבר לא
שומעים היום, מרוב מסכים.
אז בוא איתי
לדבר על הכוכבים שאי אפשר לראות אותם
או לרקוד יחפים
באמצע הרחוב כמו בסרטים בשחור-לבן של שנות העשרים
ושכולם יסתכלו
עלינו ויחשבו שאנחנו מוזרים-
רגע, הם בכלל
לא יראו
אלא אם יהיה
איזה בודד אחד שגם הוא
אוהב את הלילה
שיצלם אותנו
בחיוך נוסטלגי ומבין
וכל השאר יראו
אותנו ברשתות המצחיקות האלה שהפכו
האלים שלנו
והם יתבוננו
בתמונות ויאמרו לעצמם בשקט
הלוואי והיינו
אתם
עד המסך שמראה
להם אותנו
והצחוק יתעוות
דרך כל המסע הזה
והוא יישמע
פוגע ודחוס
אבל לנו לא יהיה
איכפת
כי אנחנו כאן
בחוץ
בעיר היפה שלנו
עם הירח שאומר
לנו תודה
שנותרו עוד כמה
אנשים שמרגישים את האדמה.
תגובות
פרסום תגובה