"the thoughts that had fallen from my head"

​​ אני פשוט צריך לסגור את כל הארגזים שנפתחו פתאום בגלל החום מבלי ששמתי לב לפני שאני אורז אותם בצד שוב ועובר מכאן. את מבינה, אני מניח. אני פשוט צריך להדביק את החתיכות שנפרמו וגם לפרום את החוטים שהתהדקו כדי לא לערבב בין פרקים בסיפור הזה. בשבילי, וגם בשבילך. אבל אתה רק צריך לדעת שאני מהר מאוד בורחת לא צריך להיות חכם מדי כדי לראות. כדי לבנות סביבה תומכת אני מסתבכת עם רגשות בקצב מהר ובעוצמה חזקה ממה שאני מתכוונת, ובאותה נשימה שאני מתחילה לפנטז אני גם מתחילה עם רשימות: למה לא טוב, למה עדיף אחרת. למה לא הייתי צריכה לפרק את החומות ואיך כדאי לבנות אותן מחדש עם דבק שיחזיק לנצח. אני פשוט צריך לבנות קצת תשתיות לפני שאת נכנסת כדי שאני לא אשתגע וכדי שאת לא תיעלבי או תיעלמי או תיפגעי כדי שאני לא אבלבל אותך יותר, כדי שאני אוכל להתמסר ליצור מקום של שקט בעצמי בתוך כל הסופות האלה. את מביאה איתך ברקים ורעמים ואני עוד רטוב מהגשמים האחרונים ואיך אוכל לראות קצת שמש אם כל העננים רק מסתירים?

מזל שיש לי חתולים שאוכל להתעסק בללטף אותם בזמן שאתה אומר לי דברים שאני לא רוצה לשמוע, או לא להסתכל לך בעיניים כשאתה אומר אותם כי אז אני אבכה, כי אני שקופה, גם ככה אני שקופה ולהסתכל עליך רק יוריד לי עוד חומות ועכשיו אני צריכה להיות חזקה שלא תרגיש שאתה לוקח את הלב שלי ובונה לו מסלול של רכבת הרים. אז מזל שיש לי חתולים, בטח מזל שהקטן ביניהם הוא חברותי כל כך ורק רוצה ליטופים ומשחקים ואהבה, שאני אוכל לתת לו אותה בזמן שאתה אומר מילים צפויות ואני רק מחכה שתלך הביתה כדי שאני אוכל קצת לבכות ולעבור הלאה. אל תדאג, אני עוברת הלאה די מהר ועוד שנייה נהיה במטבח שלך ונבשל ונצחק ביחד כאילו כלום לא קרה, אבל קודם אני צריכה להרכיב בחזרה את הלבנות של החומות ולדמיין לעצמי שעוד שניה אני אמצא חבר ואתה תקנא ותשאל את עצמך איך נתת לי ללכת. אבל הסצנה הזאת תעבור מהר כי בעצם מה שמסתתר מתחת זה הפחד מלהיות לבד לנצח, ועוד אחרי שמישהו כמוך הצליח לתת לי קצת תקווה ואור שלא הכל אבוד. אבל אולי הכל אבוד, ואם היה ביננו משהו אז למה אנחנו קוטעים לו את הרגליים כאילו הוא פצוע מלחמה ללא תקווה להשתפר לבד, ולמה אני נותנת ל

אני עייפה, היא אומרת וממשיכה לא לישון, עייפה-מרגישה-את-השחור-מתחת-לעיניים-עייפה, עייפה-מתמוטטת-מתה-להיות-כבר-במיטה-עייפה, והיא מסתכלת על עצמה במראה ומתחילה לבכות כאילו אבא שלה מת שוב. קל, היא תמיד יכולה לתרץ כל דמעה עכשיו. גם אם היא לא עליו. אבל כשהיא מתרצת חצי ממנה מאמין לעצמה ואז היא לא משקרת, אז זה בסדר. כי לשקר זה החטא הכי נורא ולא משנה מה היא לעולם לא תשקר לאף אחד חוץ מ, אולי, לעצמה. היא עייפה וגוררת רגליים ופתאום הגב כבר לא זקוף והיא כבר לא נראית מלכה וגם לא מרגישה כך אבל לפעמים ברגעים האלה היא חושבת שהיא הכי יפה וכמה חבל שאין כאן מישהו שיידע להגיד לה את זה וללטף לה את הלחי ואת השיער. והיא כל כך עייפה שהיא לא מסוגלת לישון וכמה חבל שהיא לא יכולה להבין את עצמה ברגעים האלה, שהם לפעמים הרגעים הכי יפים של העשייה שלה כי אין שם שקט והיא צריכה להבין מה הולך בפנים בתוך הגוף הזה שמרגיש זר כשהוא עייף, מרגיש שהוא מבקש לספוג מים ושמש ולגדול בתוך האדמה שחסרה לו פתאום, מרגיש שהוא מלא בלי תוכן. אני עייפה, היא מחייכת וחושבת שחבל שאף אחד לא מכיר את הח

חלמתי שנפגשנו והתרגשתי ובכיתי החוצה את כל השאריות של הפחד ושל הייאוש שהצטברו בנקבים, בפינות הקטנות בין הוורידים והעצמות, בכיתי איתך את כל החלקים של האבק שנשאר מהביטחון שלי כשהוא נשבר לאלף רסיסים על מרפסת זכוכית, דברים בלתי נראיים כאלה שגדלים מבלי שנשים לב. חלמתי שפגשתי אותך כי את יכולה להבין מה גורם לכל החלקים האלה להתפרץ כמפלצות פתאום ואת יכולה לחבק אותם קרוב ולתת להם לחזור לפינות ואף להתאדות לאט לאט. יצאתי לשרוף אותם בשמש, להפוך אותם למשהו בריא יותר לסביבה ולעצמי. ולתת לאמונות ששוברות אותי להתפזר, להשתנות, להכניס במקומן מחשבות חדשות.