דילוג לתוכן הראשי

זרה

אני עייפה, היא אומרת וממשיכה לא לישון,
עייפה-מרגישה-את-השחור-מתחת-לעיניים-עייפה,
עייפה-מתמוטטת-מתה-להיות-כבר-במיטה-עייפה,
והיא מסתכלת על עצמה במראה ומתחילה לבכות כאילו אבא שלה מת שוב.

קל, היא תמיד יכולה לתרץ כל דמעה עכשיו.
גם אם היא לא עליו.
אבל כשהיא מתרצת חצי ממנה מאמין לעצמה ואז היא לא משקרת,
אז זה בסדר.
כי לשקר זה החטא הכי נורא ולא משנה מה היא לעולם לא תשקר לאף אחד
חוץ מ, אולי, לעצמה.

היא עייפה וגוררת רגליים ופתאום הגב כבר לא זקוף והיא כבר לא נראית מלכה
וגם לא מרגישה כך
אבל לפעמים ברגעים האלה היא חושבת שהיא הכי יפה
וכמה חבל שאין כאן מישהו שיידע להגיד לה את זה וללטף לה את הלחי ואת השיער.
והיא כל כך עייפה שהיא לא מסוגלת לישון וכמה חבל
שהיא לא יכולה להבין את עצמה ברגעים האלה, שהם לפעמים
הרגעים הכי יפים של העשייה שלה
כי אין שם שקט והיא צריכה להבין מה הולך בפנים בתוך הגוף הזה שמרגיש זר כשהוא עייף,
מרגיש שהוא מבקש לספוג מים ושמש ולגדול בתוך האדמה שחסרה לו פתאום,
מרגיש שהוא מלא בלי תוכן.

אני עייפה, היא מחייכת וחושבת שחבל שאף אחד לא מכיר את החיוך הזה,
ובמקום לישון היא חושבת על מילים ונותנת להן לרקוד מהראש דרך הכתפיים והמרפקים
עד שהן זורמות החוצה דרך הדם בדקירה קטנה על אצבע עדינה ביד ימין,
והן רוקדות עם האוויר והיא נושמת כמו שפתאום
חזרו החיים.

אני עייפה, היא אומרת,
עייפה-כותבת-החוצה-את-כל-הדברים-שלא-ידעתי-שהצטברו-בפנים-עייפה,
עייפה-כזאת-של-לא-נרדמת-עייפה,
עייפה-כזאת-של-נפש-עייפה,
עייפה-כזאת-של-בטן-מתהפכת-עייפה
ומבולבלת
ונשבעת שמחר כבר לא יהיה מוזר יותר
מחר כבר לא תהיה שונה.


תגובות

פרסום תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה
פרסום תגובה
המשך לקרוא

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא
פרסום תגובה
המשך לקרוא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא
תגובה אחת
המשך לקרוא