אני עייפה, היא אומרת וממשיכה לא לישון,
עייפה-מרגישה-את-השחור-מתחת-לעיניים-עייפה,
עייפה-מתמוטטת-מתה-להיות-כבר-במיטה-עייפה,
והיא מסתכלת על עצמה במראה ומתחילה לבכות כאילו אבא שלה מת שוב.
קל, היא תמיד יכולה לתרץ כל דמעה עכשיו.
גם אם היא לא עליו.
אבל כשהיא מתרצת חצי ממנה מאמין לעצמה ואז היא לא משקרת,
אז זה בסדר.
כי לשקר זה החטא הכי נורא ולא משנה מה היא לעולם לא תשקר לאף אחד
חוץ מ, אולי, לעצמה.
היא עייפה וגוררת רגליים ופתאום הגב כבר לא זקוף והיא כבר לא נראית מלכה
וגם לא מרגישה כך
אבל לפעמים ברגעים האלה היא חושבת שהיא הכי יפה
וכמה חבל שאין כאן מישהו שיידע להגיד לה את זה וללטף לה את הלחי ואת השיער.
והיא כל כך עייפה שהיא לא מסוגלת לישון וכמה חבל
שהיא לא יכולה להבין את עצמה ברגעים האלה, שהם לפעמים
הרגעים הכי יפים של העשייה שלה
כי אין שם שקט והיא צריכה להבין מה הולך בפנים בתוך הגוף הזה שמרגיש זר כשהוא עייף,
מרגיש שהוא מבקש לספוג מים ושמש ולגדול בתוך האדמה שחסרה לו פתאום,
מרגיש שהוא מלא בלי תוכן.
אני עייפה, היא מחייכת וחושבת שחבל שאף אחד לא מכיר את החיוך הזה,
ובמקום לישון היא חושבת על מילים ונותנת להן לרקוד מהראש דרך הכתפיים והמרפקים
עד שהן זורמות החוצה דרך הדם בדקירה קטנה על אצבע עדינה ביד ימין,
והן רוקדות עם האוויר והיא נושמת כמו שפתאום
חזרו החיים.
אני עייפה, היא אומרת,
עייפה-כותבת-החוצה-את-כל-הדברים-שלא-ידעתי-שהצטברו-בפנים-עייפה,
עייפה-כזאת-של-לא-נרדמת-עייפה,
עייפה-כזאת-של-נפש-עייפה,
עייפה-כזאת-של-בטן-מתהפכת-עייפה
ומבולבלת
ונשבעת שמחר כבר לא יהיה מוזר יותר
מחר כבר לא תהיה שונה.
תגובות
פרסום תגובה