דילוג לתוכן הראשי

חתולים

מזל שיש לי חתולים שאוכל להתעסק בללטף אותם בזמן שאתה אומר לי דברים שאני לא רוצה לשמוע, או לא להסתכל לך בעיניים כשאתה אומר אותם כי אז אני אבכה, כי אני שקופה, גם ככה אני שקופה ולהסתכל עליך רק יוריד לי עוד חומות ועכשיו אני צריכה להיות חזקה שלא תרגיש שאתה לוקח את הלב שלי ובונה לו מסלול של רכבת הרים. אז מזל שיש לי חתולים, בטח מזל שהקטן ביניהם הוא חברותי כל כך ורק רוצה ליטופים ומשחקים ואהבה, שאני אוכל לתת לו אותה בזמן שאתה אומר מילים צפויות ואני רק מחכה שתלך הביתה כדי שאני אוכל קצת לבכות ולעבור הלאה.

אל תדאג, אני עוברת הלאה די מהר ועוד שנייה נהיה במטבח שלך ונבשל ונצחק ביחד כאילו כלום לא קרה, אבל קודם אני צריכה להרכיב בחזרה את הלבנות של החומות ולדמיין לעצמי שעוד שניה אני אמצא חבר ואתה תקנא ותשאל את עצמך איך נתת לי ללכת.
אבל הסצנה הזאת תעבור מהר כי בעצם מה שמסתתר מתחת זה הפחד מלהיות לבד לנצח, ועוד אחרי שמישהו כמוך הצליח לתת לי קצת תקווה ואור שלא הכל אבוד.

אבל אולי הכל אבוד, ואם היה ביננו משהו אז למה אנחנו קוטעים לו את הרגליים כאילו הוא פצוע מלחמה ללא תקווה להשתפר לבד, ולמה אני נותנת לעצמי להתלהב ולהפיל את החומות כל פעם, בלי סינון, בלי סימון, בלי בדיקה.

זה בדברים הקטנים, אני כבר מומחית לכאלה עניינים. אתה נכנס בדלת ולא נותן חיבוק אפילו, ואז אתה מתלבט אם לשבת על הספה לידי או על הכיסא ממול. ואנחנו במרחק מאוד ברור, ואתה אפילו לא בוחן את הסנטימטרים שמפרידים בין כל החלקים שלנו, אתה חש אותם וזז בהתאם כשהם נהיים קרובים מדי. בלי להסתכל. ואיך שאתה מסתכל עלי במבט הזה שאומר שאני משהו משהו אבל לא עכשיו, לא בשבילך, לא רוצה לפגוע בי כי מגיע לי יותר כי אני כל כך נפלאה.

וחלקים בגוף שלי מתים לצעוק- אתה עוד תראה, אתה עוד תצטער, אתה עוד תחזור על הברכיים ואני אהיה כבר מאוהבת במישהי אחרת. מתה לצעוק לך, למה? למה לתרץ ולהגיד שמגיע לי יותר, פשוט תגיד את זה מהר, תגיד שאתה מוותר וזה הכל, זה לא מתאים, בלי החוט הדק של אולי אחר כך, אני צריך קצת זמן. כי גם אם אתה מתכוון לזה זה לא פייר!, זה לא פייר להשאיר לי את קצה החוט הזה, כי אז אני עוד מדמיינת שמשהו יכול להשתנות ועדיף שתפתיע מאשר שתאכזב אז פשוט תגיד שלא.
לא עכשיו.
לא איתי.

אבל במקום מה שאני מדמיינת אני מחזיקה את עצמי ואומרת, זה בסדר, אני מבינה- הרי, אני באמת מבינה. כל מילה שלך כבר נאמרה מצדי אלפי פעמים עם מלא אנשים אחרים, אני יודעת טוב מאוד מה זה לרכך את הסוף של משהו שלא התחיל אפילו. אז אני אוספת את הדימיונות שלי ונותנת לך לסיים את הצידוקים שבחרת ובינתיים משתדלת לא להסתכל על הפנים שלך אבל כן על הסנטימטרים שמפרידים ביננו, כי אני יודעת שגם ככה אתה לא תסתכל לשם אז זה בסדר, זה מוגן, ואני אומרת לך כמה אני מבינה אותך- באמת, אני מבינה , אני אומרת ודווקא מביטה- וזה בסדר, זו אפילו לא היתה התחלה, לא פגעת ולא תפגע.

ואני סופרת את הרגעים של השקט שכל אחד מאיתנו סופר לעצמו מחשבות בראש וחושב מתי נסיים כבר את השיחה, מי תהיה הראשונה לומר שהגיע הזמן ללכת, כמה מהדקות הריקות בעצם מורכבות ממחשבות על מה השנייה חושבת, סופרת עד עשר ואז אתה קם ללכת וגם עכשיו לא נתחבק כי כך הגדרנו, ואתה רוצה להימנע ממגע כי אולי הוא יפגע וזה לא מה שהתכוונת ובגלל זה בכלל באת, כדי שלא ניפגע.

אבל אני רוצה שתדע, שבאמת הכל בסדר וזאת הדרך שנסללה לי, וגם לך. וכל המחשבות האלימות של האגו חולפות להן מהר מאוד, שניות ספורות של רגשות של כעס ואז יש הבנה ואמונה באדמה ובמפה שלנו, וכל מה שאמרתי איננו שקר ואיננו מסכה.
אחרי שאתה הולך אני עוצמת עיניים ונוגעת בלב, נותנת לו לשקוע לתוך האדמה שמחזיקה אותי ומזכירה לי שהכל לטובה, זאת אולי קלישאה אבל זאת אמונה חזקה שלא בוגדת אף פעם. ואיך שהלב צונח לו לתוך האדמה שמכילה ותופסת, עוטפת ומרפה, אני כבר יודעת שזה הסוף, וכך היה אמור להיות, לטובתנו, כל אחת לטובתה, ואין על מה להיפגע.

ובאמת מזל שיש לי חתולים, אחרת הייתי צריכה להסתכל לך בעיניים תוך כדי כל הסיפור המעגלי והפגוע הזה.
ותודה.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא