דילוג לתוכן הראשי

מורכבות

אני צריכה לכתוב עבודה, את העבודה האחרונה של השנה שאני גוררת, ממשיכה לגרור, מתעלמת כי יש דברים חשובים יותר מלכתוב עשרה עמודים על תיאוריות, יש אמת בחוץ, יש פרקטיקה, יש שינוי שצריך לעשות אותו במקום לכתוב אותו.

אני צריכה לכתוב עבודה ובמקומה אני כותבת מילים אחרות, נזכרת ברגעים קריטים בשנה האחרונה, נזכרת ברגעים שעיצבו אותי ושהפכו את כל עולמי מבלי שאדע, כמו הרגע שישבנו אצלי בבית אחרי שהיו חטיפות ורציחות ושאלנו מה לעשות. את הכרת את מ' מהתיכון וידעת שהוא פעיל איכשהו, ידעת שהוא יביא לנו את הישועה. היינו חסרות אונים ואני בכלל לא ידעתי רבע מהדברים שאני יודעת היום, ואני בכלל עוד האמנתי במדים האלה, הם חיכו לי בתיק שגם הוא חיכה לי כי ידעתי שעומדים לקרוא לי, ורציתי. רציתי שיקראו לי. היום אני כבר לא רוצה, אבל אז לא ידעתי כלום, עוד לא פתחתי את העיניים, עוד לא הבנתי את המורכבות של המורכבות, עוד לא ידעתי ובטח גם היום אני עוד לא באמת יודעת כלום.


התקשרנו אליו, והוא אמר לנו שברגעי שפל כאלה הוא קורא קצת בשיחה מקומית. היום אני יודעת מה זה שיחה מקומית, אז עוד לא ידעתי. ורק עברה שנה, איזה קטע. אבל זה לא עזר לי, לקרוא בשיחה מקומית. אולי זה עזר לך, אולי זה עדיין עוזר לך, אולי ברגעי השפל שלך היום (יש לך בכלל עדיין כאלה?), את קוראת קצת. אבל אני רציתי לעשות. משהו בפנים בער להגיד, זה לא אני, זה לא בשמי, זה לא העם שלי, זו לא ירושלים שלי. אנחנו לא שורפים אנשים. אנחנו לא עושות את זה, ואנחנו צריכות לצאת החוצה להזכיר לכולם שזה לא אנחנו. ששד נכנס אלינו ולקח לנו את כל הקולות ואת כל הנשימה ולא, לא, זה לא יכול להיות.

אז במקום ללמוד למבחן יצאנו לכיכר, זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאת היית שם איתי, והיו שם נרות נשמה והיו שם אנשים והיו שם הפגנות והיו שם צלקות וחלק צעקו וחלק בכו וחלק שרו שירי נחמה והרבה מאוד כעסו, משני הצדדים, כעסו שזה קרה, כעסו שאנחנו כועסים רק אחרי מוחמד אבל לא אחרי שלושת היהודים, כעסו וצעקו, ושברו זכוכיות, ואנחנו ישבנו על הקרקע והם עמדו מעלינו והם נראו מאיימים ואנחנו המשכנו לשיר והם ניסו לגעת, ניסו להתסיס, ניסו לעשות דברים שהיום הם כבר לא עושים לנו, כי היום הם מדברים איתנו פעמיים בשבוע. אבל הם עדיין עושים את זה לערבים, ולזוגות מעורבים. אז הם היו קוראים לי שרמוטה של הערבים, היום הם אפילו לוחצים לי יד לפעמים.

ובלילה כשחזרנו הביתה אמרתי לך שזה הקיץ שלנו, שיום אחד נוכל להגיד שבקיץ הזה הכיכר הפכה להיות שלנו, שזאת ההתחלה של המהפכה. ואת נרדמת לידי ואחר כך אני המשכתי להיות ערה, אני המשכתי לעשות ולצעוק, אבל רק בלב, כי כבר קראו לי מהצבא, והייתי כלואה בתוך המקום המבלבל הזה של מדים ואזעקות ונפילות, צבע אדום ודיווחים למצרים, חייל שנחטף, טנקים שעולים באש. ילדים שנהרגים, ובכלל לא שמענו על האלפים בצד השני. וכשחזרתי הביתה לאפטר אחד הלכתי למטפל שלי שאמר לי שהמלחמה יושבת עלי וירושלים יושבת עלי והכל יושב עלי ואני חייבת ללמוד לתת להן לצאת קצת, כי הן חונקות אותי מבפנים מבלי שאשים לב, כי הכאבים האלה והחוסר נשימה הזה הם תוצאה ישירה של המלחמה, של ירושלים, של המתח והבלבול והכל שחור שם בתוך האנרגיות האלה שלי.

אני זוכרת שלא ידעתי מה לעשות ורק רציתי לעשות, והרגשתי שאני עושה כי אני תורמת במלחמה. כי פתאום אני רואה מה קורה מבפנים, וצה"ל הצבא הכי מוסרי בעולם אז אני עוזרת להיות מוסרית בזמן של מלחמה. והיום אני מסתכלת על עצמי ואומרת, את חייבת לפקוח עיניים, כל כך הרבה עיניים, כי איך את בכלל יכולה להצדיק שיש פורום הומניטרי, כי הרי אם צריך פורום הומניטרי אז המשמעות היא שהמצב לא הומניטרי בכלל. ואת עושה תפקיד שמאפשר מלחמות, גם אם התפקיד שלך שוחר שלום במהותו. גם אם הוא שומר על אנשים. בייחוד אם הוא שומר על אנשים, בטח על בינלאומיים, את מאפשרת את המלחמה הזאת. את משתפת פעולה, איך לא ראית את זה? ואיזה מזל שהיום את רואה את זה, ואיזה מזל שברחת משם וכבר לא תהיי שם יותר, ואיזה מזל שהתעוררת.

אבל זה משאיר אותי מחוברת לאמצע, זה משאיר אותי שואלת שאלות. וזה אולי הדבר הכי חשוב ללמוד בכל הסיפור הזה, להמשיך לשאול שאלות. כל הזמן. את כל האנשים. להמשיך לפקוח אלף עיניים.

ואז עבר קצת זמן ואני התחלתי ללמוד, ואני קפצתי מהר לתוך הים הזה, קפצתי ישר למים הכי עמוקים ולא הסתכלתי אחורה. התחלתי לשחות, למרות כל השאלות, התחלתי לעשות. ולבחון את עצמי תוך כדי, כל הזמן, מה אני עושה, מה המטרה, מה אני חושבת, איך אני משפיעה. ולמה לעזאזל עוד לא הצלחנו במאבק הזה, ואולי בכלל לא צריך לקרוא לזה מאבק, ומה אמור להיות, ומה לא, ואיפה הגבול של הפילוסופיה שמאפשרת מציאות ואיפה ההזייה שהיא החיים שלנו ואיפה אני בתוך כל הדבר הזה, ומה אני עושה. ולמה. ומה עם ר', שבהתחלה אמרה לי לדבר עם מ', וכל החלום הזה בכלל התחיל איתה אבל היא שקעה בלימודים ובעבודה והצליחה לסגור את החלון וגם את הדלת, ולכבות את המתג של האור ולהמשיך כאילו כלום, כמו כולם. ומה עם נ', שמדי פעם נדמה לי שהיא חושבת שאני קיצונית מדי, ואנחנו כבר לא מתראות יותר, כי היא עייפה מהחיים ואני רק עושה ועושה ועושה וזה מעייף אותה לשמוע. ומה עם הגלגולים הקודמים שלי, ומה עם ג' שיום אחד התפוצצה עלי כי דיברתי על עונש קולקטיבי ברחוב ומישהו ירק על הכביש לידנו, ומה עם ש' שחטפה בקבוק מתנפץ לידה כי היא באה להפגנה ואולי זה בגללי, ומה עם הצעקות המגעילות האלה ששולטות ברחובות העיר שלי, ומה עם התחושה הזאת שכבר אי אפשר לגעת בי, אני כבר רחוקה, ומה עם הלימודים האלה, למי בכלל איכפת מהם כשירושלים בוערת ככה?

והמשכתי לשאול שאלות ופעם אחת שאלתי משהו בפגישה שלנו וא' אמר לי שזה רעיון מעולה וזה יכול ממש לתפוס, ואני פחדתי מהכוח של עצמי, כמו תמיד, אבל גם ממש התלהבתי מזה ולא יכולתי לעצור את האש, אז המשכתי ללמוד ולשאול ולחפש ואז מצאתי את ח' ואת ע' והם שינו לי את החיים, וע' הכיר לי כל מיני אנשים, ופתאום רק כמה חודשים עברו ואני כבר הייתי בתוך המים העמוקים ושחיתי כאילו כלום, כאילו נולדתי שם. אבל בקיץ האחרון אני פאקינג שירתתי במלחמה הזאת, אני נתתי לה יד. ועוד שמחתי על זה, והייתי גאה, וגם את היית גאה בי, ר', גם את היית גאה. את אמרת שאני עוזבת אותך עם גבר וזה לא פייר כי את בלעדיי ואת חיכית שאני אחזור ואז דיברנו על הטראומות שלי ועל המוות שהעסיק אותי ועל כל הדברים השחורים שהמטפל אמר לי להוציא החוצה, ואנחנו בכלל לא התחייחסנו לשינוי שהתחיל להיווצר בתוכי. והיום את כבר לא מחכה שאני אחזור, היום אני מחכה שאת תחזרי, כי אני כל כך השתנתי ואת לא יכולה לראות את זה באמת. את יכולה רק לראות את החלקים הקטנים שבי שעדיין לא נצבעו בתוך כל המעשים שלי, אבל החלקים האלה בעצם נמצאים בכל התאים בגוף שלי, את פשוט לא מסוגלת לראות אותם. אני עדיין אני, אני אפילו יותר אני מאי פעם, את פשוט לא מסוגלת לראות את זה כי זה נראה לך עטוף בעשייה קיצונית ומאיפה כל הכוחות שלי, את שואלת, ומתכוונת להגיד, איבדתי אותך. או שאת איבדת אותי. אבל הלכנו לאיבוד, זה בטוח, אנחנו כבר לא מחזיקות ידיים בשבילים מקבילים, ואני מטפסת גבוה ואת כבר לא מסתכלת למעלה יותר כי זה רחוק מדי.

והיום אני מסתכלת מסביב ואני שואלת את עצמי למי צריך לחכות, ומה צריך לעשות, כאן בשביל הבודד הזה שלי. כי גם האנשים החדשים בחיים שלי לפעמים מרוחקים מהמקומות שאני נמצאת בהם, אבל הם יותר קרובים מאלו שמכירים את כל עומקי הנפש שלי, כי אלו שמכירים אותי יכולים להתעלם מהמציאות ולחיות את החיים הרגילים ואני כבר לא יכולה. אני כבר עברתי צד. אני כבר נתתי לדברים הגדולים יותר להשתלט לי על החיים ונתתי להם בלי מאבק, הכל היה חלק, הם נכנסו וזה היה טבעי ואני מאמינה בכל כוחי שזה נכון, וזה צודק, וזה מה שעלי לעשות בחיים האלה, והלימודים האלה – למי איכפת? והאנשים מכל הגלגולים הקודמים אולי קצת חושבים כל מיני דברים לא נעימים, אבל לא איכפת לי, כי סוף סוף אני אני. והאלה החדשים, כמו א', ור', ונ', וס', וא', וח', הם מקבלים אותי. גם אם אני לא מצביעה כמוהם בבחירות, וגם אם שירתתי במילואים (היום אני כבר לא), וגם אם עברתי גלגולים, וגם אם אני לא מאמינה במאבקים אלימים, וגם אם אני לא מאמינה במאבקים בכלל אלא בעשייה מסוג אחר, שהיא לא נגד אלא בעד, וגם אם אני שונאת הפגנות, הם איתי. בהפגנות ובאירועים, עם רימוני ההלם ועם האיום של מעצרים, בלי לדעת שום דבר עלי. בלי להכיר את הנפש שלי. ובסוף הם יישארו לצידי, כשהשינוי יבוא מכל הלהט שבוער אצלנו, גם אם הוא מעט שונה אצל כל אחד מאיתנו.

ואלו שהיו בגלגולים הקודמים שלי, שחלקו איתי שיחות נפש רוחניות על הדברים הגדולים בחיים אבל המשיכו בדברים הקטנים בחיים הפרטיים, הם כבר לא איתי בכל הרגעים האלה. הם גם לא איתי אחרי הרגעים האלה.

מה שהם לא מבינים, האנשים בגלגולים הקודמים, הוא שהכל מורכב. מילת השנה שלי היא מורכבות, אחרי כל הדבר הזה, אחרי כל המוות הזה, אחרי כל הילדים העצורים והפיגועים היחידנים והממסד המפלה, ואחרי כל זה, הכל עדיין מורכב. וככל שרואים יותר את המורכבות, רק רואים כמה היא גדלה. זה כמו הציורים האלה שמרחוק הכל נראה ברור אבל ככל שמתקרבים הדברים נהיים יותר מטושטשים ואת כבר לא בטוחה איזו נקודה מורכבת מאיזה צבע כי הכל מתערבב ונראה מוזר ולא ברור, וכל הזמן צריך לפקוח אלף עיניים כדי לנסות להתחיל להבין, וגם כשאת חושבת שהתחלת להבין אז את מוצאת עוד צבע שלא ראית מקודם וזה משנה לך את כל התמונה.


ואת יותר ויותר מבינה, שגם המצב בחוץ מורכב מאוד. אבל גם המצב בפנים, בתוך הגוף, בתוך הגלגולים, בתוך מערכות היחסים עם האנשים שכבר לא יודעים איך נראים חייך, ועם האנשים שרק יודעים איך נראים חייך אבל לא יודעים איך נראית הנפש שלך מבפנים, מתי את בוכה ומתי מתאהבת, למי את מקשיבה וכמה את אוהבת את השמש, ממה את מפחדת ואיזה אקורדים נוגעים לך בתוך הלב במיתרים הכי שבירים שלך. גם שם בפנים, הכל בעצם מורכב ממיליון חתיכות של דברים שנשברו בדרך, וכל מה שאת יכולה לעשות זה להמשיך לנסות כל פעם מחדש להדביק חלק מהחתיכות האלה ביחד. ולהמשיך לפקוח עיניים, למצוא חתיכות אחרות שנופלות בקצב מהיר יותר מההדבקה שאת עושה, ולזכור שהדברים האלה נופלים מכל מי שמסביבנו, ולא רק מעצמך, כי בסוף, אנחנו אותו הדבר. כולנו אבק של כוכבים בסוף, לא משנה כמה ננסה להבדיל ולהיבדל. וכמה שזה נשמע פשוט, זה הכי מורכב בעולם, וזה גם מה שעושה את העולם שלנו כל כך יפה, וכל כך עצוב, וכל כך מלא.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא