דילוג לתוכן הראשי

פוסטים

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2015

On a plane from NY to JLM - 9.2015

It’s been a while since I’ve had trouble expressing gratitude – it’s such a natural process for me, and suddenly, here of all places, with paper and pen, with thoughts of gratitude that are overwhelming my heart and my body, I’m facing difficulty. Planes often make me evaluate my life, because of this imminent fear that clutters our minds about crashes and deaths, and because being in transition, I suppose, always makes one think backwards and forwards and hope for some closure, or understanding, or growth. If all goes according to plan, (and so far it hasn’t, so who knows?), I will be celebrating ten years post-high school, graduating with a B.A., two years from today. In the eight years that have passed, I’ve learned more about many things, and life became more and more gray-that is, more and more colorful, not black or white- it became complex yet simple, difficult to extrapolate yet clear, so clear, but so confusing. I’ve done 180 degree turns (and 87, and 53, and 136, an

שדה

אני יודעת את הכל בעל פה בעיניים עצומות. בחוץ איש ביטחון מסתכל בפלאפון במקום עלינו, רגע, לא, זה בעצם מתחיל באבטחה בכניסה לכביש הפנימי, ילדות בנות תשע-עשרה מוודאות שאני לא ערבייה ואז אני מסתבכת בכביש העגול, מרגישה כמו עכבר במבוך, סתם עושה סיבובים כדי שמי שמסתכל מלמעלה יצחק ויהנה קצת, אם כבר. ואז איש הביטחון שלא באמת בודק, ובגלל שאני תמיד נוסעת עם שני תיקים קטנים אני הולכת ישר לדלפק הממוחשב במקום לחכות בתור ולהתמודד עם אנשים, ואני תמיד לבד. גם אם הסיעו אותי, למרות שגם זה בדרך כלל לא קורה, אבל נגיד שכן, אז רק מורידים אותי בכניסה ואף אחד לא מחכה. גם לא בחזור, בנחיתה, כמעט אף פעם לא מחכים. בנחיתה הנוראית הזאת אז, ביקשתי ממך אז באת לפגוש אותי, ופעם אחת חברות שהיו איתי רצו קדימה כדי להיות שם לפגוש אותי, זה היה נחמד, וזה חימם לי את הלב. אבל בדרך כלל לבד. הלוך חזור. ואז המחשב מוציא לי את הכרטיסים ומסמן לי לאן ללכת ואני רק רוצה להגיע ולשבת, אז אני הולכת דוך, ישר, דרך איפה שכולם נפרדים מכל האנשים שחיכו להם כי מכאן הלאה זה נוסעים בלבד, דרך האישה שפעם הסתכלה על הכרטיס אבל היום היא סורקת אותו במ
מה אני אגיד לך? אני זוכרת את הבכי החודר שלך בבית החולים, ופעם כשהיית ילדה, איך התביישת והתחבאת בפינה ליד הפסנתר. ואולי הוא כן מתעלל בך כמו שכולם חושבים, אבל אולי מה שיותר חשוב זה שמישהי מקשיבה לך ומאמינה לך ואז, אם הוא באמת ככה, אז את תוכלי לבוא ולהגיד יום אחד. אבל אני לא חושבת שהוא ככה כי גם אני הייתי רוצה לברוח במקומך, כי אני זוכרת אותך למרות שלא הייתי פה הרבה, אני עדיין הכי קרובה אלייך מכל מי שנמצא בצד הזה ואני זוכרת הרבה. והצרחות שלך בבית החולים, רק בשביל לתפוס אותן היה חשוב שאהיה, כי הוא לא היה, וכי כל השאר התעסקו בבכי של עצמם, אז לך, וגם לו, אני הייתי שם, ונראה לי שברגעים כאלה משפחות מתפרקות.  שבוע אחרי זה גם אנחנו התפרקנו ואני באתי לתפוס את הדמעות שלה ושלה ושלה, כמו שתפסתי את שלכן, ומאז אני שונאת הלוויות ושבעות ובתי קברות כי אני נזכרת בכל הצעקות ובדמעות ובבכי של ההכי קרובים ובא לי לבעוט להרביץ באגרופים לצעוק שזה לא פייר שככה זה כואב אחרי שהם הולכים. אני זוכרת את הבתים שהתחלפו ואת איך שכל פעם התבגרת יותר ויותר ואנחנו ריכלנו עלייך שאת גדלה מהר מדי כי יש לך אחריות, ושהוא ב

sideways

suddenly i sideways stare and see my self on the sidelines of life, of common conceptions, of silent understandings and cultural myths suddenly i sideways stare and you are no longer clear and i question, and you think me radical but i think myself sane, healthy and pondering, rejecting before accepting, just to be sure some days i tell stories of life and late at night i doubt myself. i must be living a movie screen story but then the sun returns and the things are as i think them and life goes on and we feel not, any longer, because otherwise we'd die or its equivalent, or worse: we'd crawl back to center stage from the sidelines i look sideways, backwards, i have eyes in the back of my head but teachers never taught to look in all directions, to ask of our foundations what's beneath and why, to search for water underneath the earth as only it will quench our thirst. i suppose digging is our answer, dirty and long, tiresome and hopeless bu