דילוג לתוכן הראשי
מה אני אגיד לך? אני זוכרת את הבכי החודר שלך בבית החולים, ופעם כשהיית ילדה, איך התביישת והתחבאת בפינה ליד הפסנתר. ואולי הוא כן מתעלל בך כמו שכולם חושבים, אבל אולי מה שיותר חשוב זה שמישהי מקשיבה לך ומאמינה לך ואז, אם הוא באמת ככה, אז את תוכלי לבוא ולהגיד יום אחד. אבל אני לא חושבת שהוא ככה כי גם אני הייתי רוצה לברוח במקומך, כי אני זוכרת אותך למרות שלא הייתי פה הרבה, אני עדיין הכי קרובה אלייך מכל מי שנמצא בצד הזה ואני זוכרת הרבה. והצרחות שלך בבית החולים, רק בשביל לתפוס אותן היה חשוב שאהיה, כי הוא לא היה, וכי כל השאר התעסקו בבכי של עצמם, אז לך, וגם לו, אני הייתי שם, ונראה לי שברגעים כאלה משפחות מתפרקות. 

שבוע אחרי זה גם אנחנו התפרקנו ואני באתי לתפוס את הדמעות שלה ושלה ושלה, כמו שתפסתי את שלכן, ומאז אני שונאת הלוויות ושבעות ובתי קברות כי אני נזכרת בכל הצעקות ובדמעות ובבכי של ההכי קרובים ובא לי לבעוט להרביץ באגרופים לצעוק שזה לא פייר שככה זה כואב אחרי שהם הולכים.

אני זוכרת את הבתים שהתחלפו ואת איך שכל פעם התבגרת יותר ויותר ואנחנו ריכלנו עלייך שאת גדלה מהר מדי כי יש לך אחריות, ושהוא בורח מכל הדבר הזה למקומות שפותחים לו את הראש בצורה שלא חשבנו שתהיה, ותמיד ממשיכים על אמא ועל אבא, על סכסוכים קטנים ועל סכסוכים גדולים ועל כסף וסדרי עדיפויות, ואיך הכל מיותר אבל נוקשה ומי צריך את זה בכלל, ושוב אוכלים פיצה בארוחת ערב והנה אני, אחרי הכל, עדיין באה ומבלה איתכם כמה שיותר זמן, גם כשאין לי אותו, והנה אני, מפחדת שתשכחי אותי כשאני רחוקה. רק לא לשכוח אותי כי אני הכי קרובה, כי אני באמת באמת אוהבת את שניכם.

אז מה אני אגיד לך? אני זוכרת את כל החששות שלנו, את כל הטלטלות, את הפעם שהוא פתח את הראש על החלון בבית הקודם, את הטיולים בשכונה, את הפעם שנכנסנו למעלית בשבת כי שכחתי שאסור לכם, את הסרטים שהלכנו אליהם ביחד כדי לשחרר אותם ולתת לכם קצת שקט, את הטיפול סביבה והרצון לתת לכם את המרחב, את הילדות שנגנבה מתחת לרגליכם.

מה אני אגיד לך? אולי כולם צודקים לגביו אבל לא נראה לי, ואני אוהבת אותך, ילדה. תמיד. ואני רוצה לרקוד בחתונה שלך, גם אם היא תהיה שלו, כי זו תהיה חתונה שבאמת תרגש אותי, בניגוד לכל השאר. ואני רוצה להיות שם בשבילך מתי שאת צריכה, כי ראיתי בך כל כך הרבה שאי אפשר לבטא, ולא נראה לי שכל השאר באמת מבינים את זה, או אותך, או אותנו, כי הם קצת סגורים לדברים כאלה.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא