דילוג לתוכן הראשי

שדה

אני יודעת את הכל בעל פה בעיניים עצומות. בחוץ איש ביטחון מסתכל בפלאפון במקום עלינו, רגע, לא, זה בעצם מתחיל באבטחה בכניסה לכביש הפנימי, ילדות בנות תשע-עשרה מוודאות שאני לא ערבייה ואז אני מסתבכת בכביש העגול, מרגישה כמו עכבר במבוך, סתם עושה סיבובים כדי שמי שמסתכל מלמעלה יצחק ויהנה קצת, אם כבר. ואז איש הביטחון שלא באמת בודק, ובגלל שאני תמיד נוסעת עם שני תיקים קטנים אני הולכת ישר לדלפק הממוחשב במקום לחכות בתור ולהתמודד עם אנשים, ואני תמיד לבד. גם אם הסיעו אותי, למרות שגם זה בדרך כלל לא קורה, אבל נגיד שכן, אז רק מורידים אותי בכניסה ואף אחד לא מחכה. גם לא בחזור, בנחיתה, כמעט אף פעם לא מחכים. בנחיתה הנוראית הזאת אז, ביקשתי ממך אז באת לפגוש אותי, ופעם אחת חברות שהיו איתי רצו קדימה כדי להיות שם לפגוש אותי, זה היה נחמד, וזה חימם לי את הלב. אבל בדרך כלל לבד. הלוך חזור.

ואז המחשב מוציא לי את הכרטיסים ומסמן לי לאן ללכת ואני רק רוצה להגיע ולשבת, אז אני הולכת דוך, ישר, דרך איפה שכולם נפרדים מכל האנשים שחיכו להם כי מכאן הלאה זה נוסעים בלבד, דרך האישה שפעם הסתכלה על הכרטיס אבל היום היא סורקת אותו במחשב, דרך התור של השיקוף שמתפצל לכל הכיוונים כמו מרבה רגליים אחד גדול שמורכב ממלא אנשים שמתחלפים כל הזמן, וכל הזמן הזה אני מרגישה בגוף כל כך הרבה דברים שונים והכל מתנקז לתוך הלב שפתאום מרגיש עדין ורגיש וקטן ומפחד ומתרגש וגם קצת מתבאס.

ואז אני תמיד בדילמה אם לבקש לא לעבור דרך הדבר הזה שבטח מקרין חומרים ניסויים כדי לוודא שאני לא מחבלת בפעם העשירית בכל התהליך הזה, ותמיד אני נכנעת כי אין לי כוח ו, וואללה, מה כבר פעם אחת (ועוד אחת ועוד אחת) תעשה לי. ואז פולטים אותי לתוך אולם הדרכונים, שהשתנה כל כך הרבה פעמים עם הטכנולוגיה הזאת שלא מפסיקה להמשיך, ופעם היה חם ולא היה מיזוג והיו מלא תורים לחכות לאנשים מאחורי הדלפקים שהסתכלו עלי ועל הדרכון ועלי ועל הדרכון שוב ובסוף חתמו, אבל אז עשיתי את הכרטיס שלוקח שלוש שניות בדיוק ואין שם תור אף פעם, והפעם היה גם חלק אחר של דרכונים ביומטריים ופתאום חשבתי על הכרטיס שלי וכמה הוא נוח אבל כמה אני בעצם רוצה שלמדינה תהיה את הפרטים האלה שלי? תמונה של כף ידי בכל יציאה וכניסה. כמעט כמו צ׳יפ בתוך הגוף וזה בטוח בדרך.

ואז עוברים את האיש שפעם היה בודק את החתימה אבל היום הוא עומד ליד העמדות של היציאה שסורקות את הכרטיס שהדפסתי במכונה שזיהתה את היד שלי, ואז הדלת נפתחת והכל נראה פתוח וגדול כי מצד ימין יש מלא חלונות גדולים ומרחבים של מטוסים, ואני יודעת שמתחתיי עוברים כל האנשים שיוצאים עכשיו למקום שממנו באתי, ומצד שמאל תמיד יש שתי עגלות גולף כאלה של הביטחון, ריקות, מחכות שמישהו יפעיל אותן, ויש תערוכה של ארץ ישראל היפה, תמיד תמיד, עם תמונות של מטר וחצי והסבר על ישראל שמתחבר לשלט מלפני כמה דקות שמזכיר לנו שאנחנו שגרירים של ישראל תמיד בחו״ל וכדאי לנו להישאר ייצוגיים כי כולם אנטישמיים וצריך להוכיח שאנחנו בעצם טובים, והמרחב הזה תמיד חונק אותי, תמיד גורם לי לרצות לברוח, והתענוג הזה נמשך דקות ספורות ואז שוב הכל מצטמצם כי הנה, הגענו לאולם השופינג שהשתשנה כל כך הרבה פעמים והפעם יש באמצע מזרקה, היא כבר שם כמה שנים נדמה לי, ואנחנו במעגל של דיוטי פרי והכל נוצץ ואני מזכירה לעצמי שזו רק הכנה לסיוט החומרי שאפגוש ביעד.

ואז מתחילה לי הסחרחורת, משמאל יש דיוטי פרי גדול ובנק הפועלים, מימין יש חנויות, איפשהו בתוך הבלגן הזה יש גם מלא אוכל ואנשים שחלקם בודדים וחלקם בודדים יותר אבל מוקפים היטב באנשים שהחליטו לטוס איתם. ואני עוצמת עיניים כמעט והולכת ישר לאיזור של השער שלי, ובדרך אני עוברת שירותים נקיים וכספומט שמוציא שקלים ודולרים ויורו ואולי גם פאונד, בעמלות גבוהות מדי. ואז עוד בית קפה יקר מדי (פעם היתה על זה כתבה בדה מרקר, או בכלכליסט, או משהו כזה) ועוד קיוסק שלוקח דולרים ומבקש לראות כרטיס טיסה לפני התשלום, ופעם הייתי מסתובבת ומחפשת ספרים או דיסקים בתו השמיני אבל היום, מאז המוות, אני רק רוצה לשבת ולנשום ולהתשחרר מכל המסחריות הקפטילסטית הזאת, כי כואב לי הראש אבל אין לי מים ואני אחכה בסבלנות למטוס.

ואז אני מסתכלת ימינה,ליד השער, בסוף המסדרון של האגף של השער שלי, שם יש קופסת סרדינים גדולה שאנשים שמעשנים מחפשים בנרות, והם מכניסים את עצמם לתוכה ונושמים ונושפים ושואפים את עצמם למוות ואני נזכרת כשדני מת אז צחי וגילה עישנו ואני נכנסתי איתם כי גם אני רציתי למות, וגם כי רציתי קירבה של אנשים שהכירו אותו, אבל זה לא עזר בכלל, חוץ מלקרב אותי עוד צעד אחד לקראת המוות. ומאז, כל פעם אני מחפשת את דלת הזכוכית הזאת שהריח ממנה מתנדף החוצה לאיפה שמוכרים קפה, כל פעם זו רשת אחרת, ואני מסתכלת, מרגישה את כל מה שהרגשתי אז, נזכרת בשיחות הטלפון שהודיעו שאני בדרך, ועוברת לשבת במקום קצת מרוחק מהשער שלי, ופותחת עיניים.

**

מסביב, כל הגוונים של כל האנשים עם כל הסיבות שבעולם לעלות על מטוס ליעד מסויים. אני ממציאה. מזהה מי פה כדי להגיע להלווייה, מי בא לעשן סמים ולגלות את הגוף של כל מיני אנשים אחרים, מי איש עסקים ומי חוזרת לביקור מולדת. ואני אף פעם לא יודעת מה אני עושה כאן ולמה, ואיך שוב אני מנסה לקטלג את עצמי. אז אני מפנטזת סיפורים ואז אני צריכה להסתכל בלי לשמוע אז אני מוציאה את המוזיקה שלי, וכשהאחרונים לטיסה כבר עלו אני פוסעת, אוזניות של שנות התשעים מחבקות את צווארי, פעם זה היה עם דובי אבל מאז קצת התבגרתי, אל עבר השער. נותנת את הכרטיס למי שעמדה כנראה מאחורי הדלפק שלא עברתי בו בהתחלה כי היתה מכונה ואני לא שולחת תיקים, והיא כבר לא קורעת את הכרטיס אלא מעבירה אותו עוד סריקה ואז אנחנו נתקעים בשרוול שנראה כמו מרפק שמוביל למטוס, ובדרך יש שיחות טלפון אחרונות ותצוגה של בנק הפועלים בכל העולם עם תמונות חמודות שמעוררות חיוך למרות שזה מגוכח כי זה עוד חלק מהעולם הממוסחר שלנו והנה הם הצליחו, כנראה, ואני ממציאה את הסיפורים של האנשים בתור, מי כאן בפעם הראשונה ומי כבר רגיל לטיסות האלה, מי בדרך לבקר משפחה ומי עומדת לגלות עולם חדש ומפתיע.

 ואז הדיילת מחייכת ואומרת לי איך להגיע לכיסא שלי ואני מתחילה לתהות אם תשב לידי מישהי חמודה ורווקה ותהיה לי חווייה מהסרטים או אם אצטרך להצטמצם בתוך הכיסא שגם ככה קטן כדי להימנע ממגע מיותר עם גבר זר מבוגר ומוזר, ובינתיים התור לא זז כי מישהי מתארגנת על התיק למעלה והתיק למטה ולטפס על האנשים שכבר התיישבו בשורה שלה - הרי היא יושבת ליד החלון - ואז אני בודקת מראש מי נמצא ליד הכיסא המיועד לי ואם יש מקום לתיק אחד למעלה והאם הוא ישראלי או זר והאם הוא נראה שהוא מחפש לדבר ורגע, אני בעצם לא רוצה לדבר עם אף אחד, רק שכל זה יסתיים כבר ואני אחזור הביתה עוד כמה טיסות מעכשיו- כי תמיד יש לי כל מיני החלפות והמתנות בדרך.

לפעמים אני נרדמת לפני ההמראה בכלל ולפעמים אני לא נרדמת כל הטיסה, ותמיד אני שומעת חלקים של הדברים מסביב, כמו הבחור שמפלרטט עם הבחורה שיש לה חבר והוא מתעניין בדברים המשעממים שהיא אומרת והיא בכלל לא קולטת את המצב, או אולי אני זאת שלא קולטת נכון, אבל מה זה משנה, הכל בראש בכל מקרה, ואני רק ממשיכה לדמיין ולהמציא את הסיפורים האלה ולכתוב לכל האנשים מסביבי מכתבים אליטיסטיים שגורמים לי להישמע מגעילה וביקורתית ואני מרשה לעצמי כי אנחנו באוויר ומותר, כמו, לדוגמא:

אתה בטח נורא מתגאה בשעון הזה שלך, ואני בכוונה אומרת נורא למרות שבדרך כלל זה מצחיק להשתמש במילה הזאת בתור מילה נרדפת ל״מאוד״ כי היא מלאה במשמעויות שליליות וגדולות. גם הקול שלך מסגיר אותך, מסגיר לפחות את הסביבה שלימדה אותך להיות גבר גבר שמתאמן בחדר כושר והולך קשוח, גאה, עם לסת נעולה כשהשיניים האחוריות שלך נוגעות אלו באלו ואתה לא יכול לחייך כי אתה בעל כוח ומה שאתה רוצה אתה משיג. וכשאתה מדבר עם הבלונדינית האמריקאית לידך שכל הזמן מזכירה את חבר שלה אתה משחק עם הידיים בצורה נורא גברית שמפעילה את הוורידים שבולטים על השרירים והיא צוחקת ומספרת את כל הסיפורים שסתם גורמים לך להרגיש פחות בודד, שמפיגים לך את הפחדים והחששות שאסור לך להראות. ובטח כשתנחת תתחיל מסע של בחורות ואלכוהול וסמים ואולי מדי פעם הבדידות בכל זאת תזדחל פנימה ואולי מדי פעם לא תצליח להקיא אותה החוצה עם כל המעשים שלך ואני מקווה שכשתתעורר יום אחד כבר לא יהיה מאוחר מדי.

**

ואז אני משלבת רגליים בלוטוס (כבר הורדתי נעליים) וההוא לידי בטח מסתכל אבל לא איכפת לי, אני כבר עם המוזיקה שלי, וכשהאוכל בא תמיד הם מביאים לי קודם ואני מרגישה אלף עיניים מסתקרנות ומנסות לנחש איזה אוכל מיוחד הזמנתי ובדרךך כלל הוא לא כזה נורא כמו שכולם היו אומרים פעם.

ובתוך כל הדבר הזה אני בדרך כלל בוחרת מוזיקה עצובה או אינטנסיבית, נוסטלגית, פופולרית. חושבת הרבה על מוות, גם כי דני, וגם כי אחד מהסימנים שלי בלוח של המאיה קשור איכשהו למוות, וגם כי כך לימדו אותנו לחשוב כשאנחנו באוויר, וגם כי זאת אני וזה תמיד מעסיק אותי בלי קשר. ואני מלאה ברגשות מעורבים על ישראל ופלסטין, על חברים ועל חיים, על הבדידות שנוטפת מאנשים כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, למרות שהם מנסים להסתיר אותה כאן יותר מאשר בכל מקום אחר. ועל שיחות חד פעמיות עם אנשים שמרגישים שזה קל ואפשרי כי אף אחד לא יציב, לא נמצא בבית, כי כולנו בדרך לאנשהו וזה מאפשר חופש ולדברים לקרות, שיישארו באוויר, ובגלל זה הבחור לידי אומר לבחורה עם החבר ״וואללה נחמד״ למרות שלא איכפת לו בכלל.

**

לפעמים זה התחלות ופעם הייתי באמת מתרגשת, בייחוד כשהייתי באה לארץ, והיום אני לא מסוגלת לעוף כי זה אוויר ואני צריכה אדמה, קרקע, שורשים. ולטוס זה כל כך לא טבעי, זה מוציא אותי מכל האיזונים שהגעתי אליהם, מכל הדברים שבניתי, זה עושה לי כל מיני דברים מוזרים בגוף. אני תמיד חולה ומשלשלת ורועדת כאילו שתיתי קפה, כוס אחת בכל עשר דקות בשעה האחרונה.

ועכשיו, כמו תמיד, אני כותבת וכותבת וכותבת. לא יודעת למה דווקא באוויר אבל ככה זה, הכל יוצא מכל הכיוונים ואני מוציאה רצף של מילים בפרוזה ובשירה והעננים מאפשרים את זה, ואולי בעצם אני מצמיחה שורשים הפוכים שנטמעים בתוך השמיים ובסוף אפגוש אותם בבית, אחרי שגם הנפש שלי תעזוב אותנו.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא