בד בבד

ואם את מובילה
בדרכים הנכונות לי
ואם אני סומכת על קצבך,
פוסעת על הקרקע בעיניים עצומות
ומשננת בדממות בין נשיפות
שיום אחד אבין את מעשינו לטובה,
אזי מדוע לפעמים את הסיבה איני רואה?

עם כל הקושי והכאב,
וכל הפחד ששוכב
תחת השכבות המסתירות היטב,
עם כל אלה ועם הדמעות,
האוויר עודו צלול ומלטף
קורץ לרוח לאסוף שברים של זכוכיות,
נושם חיים, לוקח מוות, ומאפשר לנו לצחוק.

הלילה משהו השתנה,
אני אומרת כך הרבה, אני יודעת,
אך אלו הרגעים המרכיבים את הזהות,
מעצימים את הבדידות,
מפלרטטים עם עקרונות ולבבות צמאים לקצב.
אני פוסעת בדרכך,
כתמי דמך
כבר נספגו בתוך האספלט
ואנו לא למדנו שיעורך.

הלילה משהו השתנה.
אני משקרת כך הרבה,
אני יודעת,
ולצד האמונה החזקה שמתגבשת, איתנה,
אני פוגשת סימני קריאה שמתרבים
בשוליים של הדרכים המתפצלות.
והשוליים מתרחבים
ומה שפעם צץ אף מזווית העין,
הלילה מהווה מכשול גדול באמצע הרחוב
באמצע הגוף
באמצע הלב והדרך שעושה הנשימה כשהיא זורמת.

לפעמים אני הופכת סימנים,

שואלת, לא קוראת,

שותקת, לא מביעה מילים ברורות.
לפעמים אני הופכת משפטים,
לוקחת אותיות ומנתחת מבפנים:
כיצד כותבים ללא פיסוק או רגש,
כיצד חיים בלי מבטים פוזלים אל עבר כל הכיוונים.

פתאום אני בלילה ופוחדת,
פתאום כאן לבדי ומעט חוששת,
פתאום גם מאבדת אחיזה.
עומדת, צועדת, מרחפת
ממשיכה תוך אמונה ברורה בהליכה הבטוחה על קרקע יציבה,
אך בד בבד מגששת, מהססת, ממששת
צעדים קטנים בתוך האפלה.