"the thoughts that had fallen from my head"

אל תסתכל על הגוף שלי כשאני מדברת איתך ואל תעבור לידי ברחוב ותשאל לשלומי כאילו אתה סתם נחמד ואל תירדם עלי באוטובוס ואל תיצמד לירכי. ואל תלמד את בניך לעבור לידי ולדבר בקול רם על החזה שלי ואל תצפה ממני להגיב בחזרה בחיוך או לענות בכלל כשאתה חולף על פני ושואל אם הם אמיתיים או שעשיתי ניתוח, ואל תתפלא שאני נלחמת ונהיית קיצונית, פמיניסטית זועמת שלא מורידה שיערות כשאתה שואל אם ירדתי לה ואיך עושים סקס כשהוא רק עם אישה ואל תתפלא שאני לא מגיבה, שאני קופאת כשאתה אומר לי שאתה נשוי אבל שכל לילה יש לך מישהי אחרת, כי אתה מכור, וזה בסדר, ואל תגיד לי שאני יפה או שבא לך או כל מילה גסה ואל תתעקש לשמוע את הרגליי במיטה ואל תקרא לי זונה, שוכבת עם ערבים, שרמוטה או כוסית או שווה. וכשאני לוקחת אותך הביתה, לפני שאתה מפשיט אותי, תוודא בבקשה שגם אני מוכנה. אל תשאל אותי לשלומי ברחוב כי אני קופאת, עוצרת נשימה, מחכה שהסכנה תעבור, מתפללת שהפעם זה ייגמר אחרת. אבל אחרי יומיים-שלושה, כשאקלוט באמת את מה שקרה ואבין שניצלת, הטרדת, אנסת, אל תתפלא שהזנחתי הכל כדי לשקם את הנפש שלי כדי לה

אני רק רוצה שתדעי שאני נותנת לך את כל כולי גם כשחיילים פוקדים את שערייך, שאני מתמסרת רק אלייך, גם כשאת מפחדת ורועדת ואלימה. אני רוצה שתישארי יפה, גם עם צלקות, פצעים וחלקים מדממים, שתישארי טבעית, מורכבת, אמיצה אוהבת, מחברת, מחבקת ודוחפת לצדדים - בזכות המורכבות אני נמשכת, בזכות השאלות אני שלך. לפעמים ברגעים של אושר בעננים אני רואה אותך בוכה דמעות שיושבות עמוק בפנים. ככל שאנחנו עולות יותר גבוה, כך גם העצבות שוקעת עוד מתחת לאדמה. ככל שהשמש יותר עוטפת, כך אני נזכרת במים, בבאר העמוקה, בחושך תהומי, בעצב אינסופי. אני רק רוצה שתדעי שאם אבחר בחירה מפתיעה, היא כנראה כי הייתי שמחה יותר ממה שהייתי אי פעם, כי איתה אני סוף סוף משוחררת איתה אני חופשייה. לפעמים אני כותבת מכתבי פרידה כי כל כך הרבה עזבו בלי לומר דבר ואני רוצה שתשמעו, שתדעו, רוצה לצעוק חזק חזק ושלא תתעלמו כמה כואב כאן וכמה יפה ככה עמוק כאן וככה קשה וכמה אמיתית השמחה. ואיך למרות שזה נראה מנוגד ומוזר ושונה כמה אני אוהבת את זה.

אפילו כשזורחת השמש באמצע היום לפעמים אנחנו רואות רק את החושך ואת אמרת שאני אור ושהמנהרה עוד ארוכה אבל לפחות יש אותנו, אחת עם השנייה, אורות קטנים שחלק רואים וחלק לא מאמינים וחלק כועסים. עלינו לצעוד בצעדים איטיים. בשעות הקטנות של הלילות אנו מאירות אמנם רק נקודות בודדות כאן בחדר ובכל זאת, מעירות. זו את זו, לאט לאט גם את האחרות. לפעמים חשוך כאן, לפעמים קשה וגשום ועגום כאן. אבל נשימה אחת ארוכה תספיק לנו עד ההבאה וכל מה שצריך זה אור קטן בתוך המנהרה. [מוקדש לת'נאא]

לפני שהתחלת להתפרק, היית תפורה מבפנים בחוט לבן ודק, עדין וחזק. לפני שהתחלת להתפרק, עמדת זקופה אך בקושי, איתנה עוד באופי. כשהתחלת להתפרק זה קרה מבפנים ולא נתת לנו לראות, גם אם כבר ראינו את הכל, הרי ידעת שידענו אבל לא רצית לשמוע אז נתנו לתפרים להיפרם, צפינו ושתקנו, ולאט לאט נפלו חוטים מהצדדים ואת הסתרת אותם בקושי. מדי פעם, היית מוקפת כולן או רק אחת מאיתנו, כמו אז, כשבכית לי בחיבוק ראשון מזה שנה-שנתיים, בבית חולים בארץ שפעם קראת לה בית, אז, ראינו ונפלת חזק לתוך תהום אבל היית כבר רחוקה מדי, וידי נגעה בחושך במקום בך. עכשיו את מתפרקת בגלוי התפרים שחורים ועל גופך, הכאבים ברורים ומוכתמים כבר בליבך. את מתפרקת ואני כבר רחוקה מאוד, חסרת אונים ומסתכלת, מתוסכלת, מקווה שולחת נגיעות של נשימות ואהבה, מבקשת שתשטפי עצמך באור של שמש וקירבה ומנסה לתת מקום, חוטים ודבק למפגש המיוחל של חלקייך שנשרו. אבל את התחלת להתפרק מזמן ולפעמים אני דואגת שכבר אין לי הכלים להילחם עם השברים, הרי הם חתיכות חותכות, זכוכיות מסוכנות, לעצמך וגם כן לנו, אז אני דואגת, מחבקת, מלטפת, מנסה