דילוג לתוכן הראשי

3 שנים

זה השבוע.
זה השבוע של המוות שחודר לחיים זה השבוע
שמזכיר לי דברים
שאני מדחיקה
כל השנה
(לפעמים, מנסה)
זה השבוע ואני חושבת שבשבוע הזה הגוף שלי זוכר
דברים שניסיתי לשכוח דברים
שהשאר שוכחים
אני נזכרת
איך עצרתי באמצע הכביש
איך שיניתי כיוון כדי לבוא אני זוכרת
איך בָּכִית, איך נשמתך יצאה אל העולם אני זוכרת
איך הכנתי לנו ארוחת בוקר איך
דיברנו בלילה בחוץ בקור ובחושך זוכרת איך
דמיינתי את פָּנֶיךָ כשדיברנו בטלפון ואָמַרְתָּ
שאתה המום
שאני נוסעת שוב זוכרת איך אָמַרְת לי
אני רוֹצָה את כל בנותיי איתי, איך
מזג האוויר היה סוער ואני התמזגתי איתו
זוכרת שאָמַרְתָּ שהייתי אמורה להיות מוכנה כי ידענו שזה יקרה זוכרת
את הרגע שקוֹלְךָ השתנה כי הֵבַנְתָּ כמה אהבתי אותו זוכרת
שרציתי לא לשכוח איך הגוף זועק, זוכרת
איך פנייך ראו את פניי איך חשבתי שאת חושבת
שלידי עבר שד, כנראה, רק שד
יכול להסביר את זה, את כל המוות,
את התאריכים המשונים את בתי הקברות והאנשים המתים זוכרת שחיכיתן לי והראתן לי אותו ואני עדיין לא האמנתי אני עדיין לא בכיתי איתכן,
והרגשתי אשמה, כאילו לא איכפת לי אבל בפנים
הפסקתי להרגיש פשוט לא הרגשתי כלום אני זוכרת
שכולם חשבו שהשתגעתי זוכרת שידעתי שאני לא זוכרת לא חושבת לא יודעת לא השתגעתי זוכרת
את שיחת הטלפון שֶׁלָךְ זוכרת ששמחתי לפני שהבנתי מה אָמַרְת לי זוכרת
שתוך כדי שלחתי הודעות שתוך כדי חשבתי מחשבות איך מתי ולמה זוכרת
שידעתי שלא אשכח שזה השבוע וכל שנה
זה עדיין שבוע כי ככה זה,
אנחנו סופרות במעגלים ותמיד נזכור בתאריכים כאלה
של הפרשים של שבעה ימים
ותמיד יהיה חורף והאוויר יהיה עוקץ וקר ונעים
למרות שאני שונאת את החורף זה עדיין נעים
כשהוא משתלב ואני אזכור תמיד את הסופה
והברקים והרעמים והשיחות והתכנונים
והדחיפות מבפנים אני אזכור תמיד
את כל הפרצופים ואת הגוף שנקרע מבפנים ואת הבכי שהזכיר לי את הבכי שֶׁלָךְ
אבל איך שהוא היה שלי
ואת השתיקה שלי כשהייתי אִתָּךְ בחוץ ואת עישנת ואני כבר לא הרגשתי את האצבעות שלי מרוב הקור
ואיך צחקנו בלילה אחרי שכולם הלכו
ואיך שתינו את השתייה שלו ושתינו עוד שתייה שלו ועוד ועוד כי רצינו לשכוח
וגם לזכור, לפחות אותו, לא שום דבר אחר,
והיה שלג אבל אני כבר לא הייתי, והיו אנשים שניסו לגעת
אבל הם לא הצליחו להתקרב מספיק אפילו כדי שאראה אותם ברור
כי כל העולם היה מטושטש כל השבוע הנורא הזה, וגם בחודשים שאחריו,
כולם היו מטושטשים חוץ מִמֵּךְ וּמִמְּךָ,
אבל בכם כבר לא יכולתי לגעת. כמעט כמו שכל השאר לא יכלו לגעת בי.

כמה כתבתי כמה בכיתי כמה זעקתי כמה רציתי
מגע, חיבוק של מישהו שיבין
כמה התגעגעתי כמה רציתי לעזור לאחרים כמה חודשים טובים שלא רציתי
לצאת לא רציתי לקום לחיים לא רציתי אותם לא רציתי
מוות יותר, לא רציתי מוות יותר, לא רציתי מוות יותר לא רציתי שבעות
ובתי קברות
לא רציתי יִתְבָּרֵךְ, וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאֵר, וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא, וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל לא רציתי
ונאמר אמן עלינו ועל כל עם ישראל לא רציתי טיסות ובכי וגוף שרועד יותר ככה כל הזמן
לא רציתי לשכוח
ולא רציתי לזכור
ואני לא אשכח את זה, וכל שנה בשבוע הזה
אזכור את הכל מחדש.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא