דילוג לתוכן הראשי

סוףתואר // 072017

תיכף נגמרת תקופה. כיניתי אותה גיהנום.
וכל להבה קטנה היתה שיעור. כל כאב, כל אכזבה
כל רגע שהיה מלא מדי
כל אש. כל האוויר שליבה אותה.
כולן היו מורותיי.

היום אני אלך לישון מוקדם כי סוףסוף
אפשר
היום אני אלך לישון מוקדם אני כותבת אני אומרת
בשבע בערב אני אומרת, יאללה, אפילו לא מקלחת ישר
לישון אני
מכבהאתכלהאורות מכבה אותם ושקט שקט חשוך
בחדר אני מוכנה כלכך לישון אני עוצמת את העיניים ואז
אני נותנת למחשבות שלי ליפול מתוךהראש,
למילים להסתדר בתוך שורות,
א(ח)ות אחת אחר אחותה.

היום אני אלך לישון מוקדם אני צוחקת על מי אני
עובדת עם המילים הקטנות עם האותיות שמזכירות לי:
השנה, את הכרת ואת איבדת חברות
ובאמת שלא ישנת.

האותיות מסתדרות בשורות שורות:

השנה הזאת לוותה בבכי,
במספיק ודי
בנמאס לי, אני עייפה בכל העצמות שלי
בלתתלתתלתת בתלתלות בתלתלים וגם בלעצור לפעמים, לפעמים
לתת שמונים אחוזים ולפעמים מאה ועשרים.
ולפעמים לתת גם לי. לא רק לאחרים.

היא לוותה בהתאהבות ובאהבה גדולה, עמוקה
ומתפשטתפשוטה ומורכבת,
בצמיחה כמו עץמתוךהמים כמו האדמה,
בהשתייכות לקהילה. דתית. לראשונה.
והיא לוותה בגוף שלי, בטוב וברע, באהבה ובבגידה
בריצה ובשיעורי יוגה שפספסתי,
בפרפורים בעפעף הימני,
(נשבעת אנינשבעת בחיים זה לא היה לי מלבדעכשיו)
בסחרחורות, בהקאות, בכמעט-התעלפויות,
(כל הזמן, סיוט סיוט סיוט אני אומרת. שיעור עמוקעמוק).
בהוקרה גדולה גדולה לגוף שלי. באהבה אותה.
באמונה. בעבודה. באוכל. בתזוזה.

ועכשיו, עכשיו שאת מנסה לישון וכלהדבריםהאלה באים אלייך
עכשיו את יכולה
לדעת
להיות אישה יודעת
להתחיל תקופה שקטה. מלאה בנחת. מלאה
בעשייה אני אנוע, בעשייה אירגע.

אני נושמת.
המילים מדברות אליי.
אני הוזה.
אבל אלוהים צוחקת עלינו, עלי ועל השנה שלי
ואני  לא מתחרטת עליה לרגע,
אבל שמחה שהיא נגמרה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא