דילוג לתוכן הראשי

שזיפים

שזיפים מיובשים מזכירים לי את סבא משה
סבא משה היה
אוכל שזיפים מיובשים וגם חלה ספוגה בחלב
תמיד חשבתי שאלה דברים לא טעימים במיוחד
סבא משה היה
שותה קפה בערב כדי להחזיק מעמד
הוא גם היה
שקט
מאוד,
העביר מסרים בגוף, בלי לדבר מדי
הוא גם היה
בכלא הפולני בגלל הדעות הפוליטיות-קומוניסטיות שלו
וברוסיה בזמן המלחמה הגדולה
ונשוי לאשה קשה, עליה נכתבו כל הבדיחות על פולניות
ואקטיביסט עקשן 
ומבית עני ודתי
וחילוני, אתיאיסט, עד מאד

סבא משה היה אוכל שזיפים מיובשים
תמיד חשבתי שהוא בחר אוכל לא טעים
הוא היה עושה פאזלים של אלפי חלקים
אני ורן השכן הינו באים אליו
בגיל חמש או שש שנים
מפרקים כמה חלקים ואז מחזירים למקומם
עוזרים לו בהרכבה שכבר עשה
והוא היה שמח וגאה והביא לנו סוכריה או זמן טלוויזיה
מה שאבא ואמא לא נתנו
(לא סוכריה ולא טלוויזיה)
ואבא אמר לסבא משה שהוא מקלקל אותי
וסבא משה ענה שהוא מלמד אותי 
לעמוד על שלי
וכנראה שסבא משה צדק הפעם
למרות שאבא צודק הרבה פעמים
כי בסוף יצאתי עקשנית ועומדת על שלי
ולא מקולקלת(, כנראה)

סבא משה היה
המנצח הגדול של חיים קשים
תוצר של בית קר שלא ידע אהבה
תוצר של מרד לפני- ואחרי- נעורים
תוצר של מלחמות רבות וצלקות, כאלה שניראות לעין וכאלה שבכלל לא
הוא היה דממה והוא היה איתן
עצב גדול וגם אושר
אהבה עצומה תוך מרחק בלתי ניתן להבנה

היום אני אוהבת שזיפים מיובשים
אבל לא חלה ספוגה בחלב והאמת שגם קפה לא
והיום אני מתגעגעת לסבא משה
לשקט שלו
להקשבה-לגוף שלו
לפשטות העמוקה שלו
למוטיבציה לעשות טוב עבורנו בגיל תשעים וארבע שנים:
להוציא את הזבל
לעבוד בתנובה במרכז העיר ליד השוק
לשחק איתנו
להצביע בבחירות
לעזור.
לאהוב בדרכו שלו, על אף כל הקור שגדל בתוכו.
להיות.
איתנו, ועם עצמו.

היום אני אוכלת שזיפים מיובשים וחושבת על סבא משה
מה היה אומר, אם היה אומר
מה היה חושב על הבחירות ועל חודש חמישי
אם היינו חולקים יחד צלחת של שזיפים מיובשים
תוך הרכבה של פאזל של אלפי חלקים
אם הייתי מעזה לשאול
אם הייתי חכמה מספיק לומר לו
כמה חלקים בתוך תאי הגוף שלי
הם בזכותו

  

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו. והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע. והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול  האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.