דילוג לתוכן הראשי

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה

הקטנה שבפנים נוכחת
כמו מתופפת על הדפנות של הרחם
שיגדל, שתגדל. אין פה הרבה מרחב, אני צריכה אותו.
היא מנחה את התזוזה שלי. מה שלומי? בתוך הגוף הפיזי אני
דינמית, שני לבבות פועמים בפנים,
שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. מה שלומי אני בתוך
הגוף המנטלי שלי אני עכשיו כבר טוב יותר
עכשיו רגוע ובטוח ויודעת שלכל דבר יש פיתרון בסוף כל עוד
אנחנו קשובות ואוהבות
זו את זו, 
את העולם,
את עצמנו, מה שלומי אני בתוך הגוף הרגשי שלי אני
פשוט איתו. בתוכו. מה שלומי אני 
רוקדת, 
רוקדת אותנו, רוקדת איתנו, רוקדת אותך
את שני הלבבות שלנו, את הבעיטות שלך, את הציפייה של ההגעה שלך

**
המילים שמתנגנות בשיר איתו אנחנו רוקדות
קוראות לנו לשוט רחוק,
sail away with me, what will be will be
דמיינתי שאת רוקדת את עצמך החוצה ואני את
וככה יש לנו עונג, יש לנו טנגו של נסים עתיקי יומין
של ההוכחה של אלוהים

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה
וכך נרקוד. נדע 
כל אחת את עצמה, 
כל אחת את השנייה

**
כמה זה יפה לרקוד את האנרגיות של נשים אחרות,
להרגיש את אותן תנועות נאמרות בתדרים שונים
ללמוד מהקצבים של אנשים אחרים.
כמה זה אוהד, כמה זה משתלב, כמה אפשר להתענג
רק מלשהות בתוך הקצב של התזוזה של מישהי אחרת
איך אפשר פשוט לחייך
לתת לשטף של התנועה של מישהי שאיננה אני
לשטוף אותי
ולא לסחוף אותי,
לגלות לי סודות של הגוף שלה
כדי שאוכל לעבד אותם בתוך הגוף שלי

כמה זה יפה להיות בתוך הנוכחות המלאה של מישהי אחרת
בזכות הנוכחות המלאה שלי עם עצמי
לרקוד
ובכך להפוך שתי שלמות,
לשלמות יותר

**
את מתופפת על הדפנות של הרחם
מרחיבה אותי,
מובילה
שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. 
אנחנו קשובות ואוהבות
רוקדות את הריקוד שלנו, של נשימות

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה
וכך נרקוד את המסע. נדע
כל אחת את עצמה, 
כל אחת את השנייה


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו. והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע. והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול  האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.