דילוג לתוכן הראשי

גרעין רימון

בלילה כשאת הולכת לישון לפניי ואני
הולכת לישון, אני
מסתכלת עלייך. מחפשת את הנשימה שלך,
את האופן שבו היא מזיזה מעט את השמיכה הקטנה שלך
ומחייכת לעצמי, לך, 
לנו

פעם-פעם היינו מציינים את לפני-בואך על פי שבועות
המשכנו לספור כך גם כשבאת בהתחלה
אבל עכשיו אנחנו כבר סופרים לך חודשים
כל חודש, צעד

ואני בכלל לא מאמינה. פעם היית זרע וביצית
תא קטן ממני, תא קטן מאהובי. פעם היית
עוברית מתפתחת. לסבתא מ' סיפרנו כשהיית
בגודל של גרעין של רימון. גדלת לענב, לאבודקו, לפומלית, למלון

אין מספיק מילים לתאר את הנס הזה

כשהיית בפנים רקדנו יחד. עכשיו בחוץ אנחנו גם
כשאת צמודה אלי עטופה בבד
כמעט כמו בפנים. כמעט

לילה אחד יצאת. פשוט ידעת, פשוט ידענו. כך היה
באת אלינו וצייצת, קטנה-קטנה
איך ייצור כל כך קטן יכול לעשות כל כך הרבה רעש
וכל כך כל הרבה מקום נוסף לאהבה בתוך הלב
בו-בזמן
איך

אני מסתכלת עלייך. לפעמים את צוחקת. לפעמים
מה שדיגדג אותך אתמול, לא
מדגדג היום. משהו אחר מצחיק אותך. יש לך
אופי, אני חושבת. לפעמים הוא מבצבץ בין
החיוך של הבוקר לבין סוג חיוך אחר
בשאר היום לבין
פרצוף הבכי שלך. לפעמים את נרדמת כך, בכמעט-בכי 
ולפעמים
הבכי שלך חמוד (סלחי לי כשאני צוחקת ממנו). יש לך
הבעות פנים שונות ואולי גם מחשבות. את
מסתכלת על העולם. בולעת אותו פנימה. כל הזמן. 

עכשיו אני יודעת למה כל חברות הטיפוח משווקות מוצרים
לעור כמו של תינוק(ת)




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו. והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע. והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול  האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.